אחד החסידים חווה חוויה מעניינת ביותר בעת שהותו בפריז בדרכו לניו יורק.

הוא רכש כרטיס טיסה שיש בו עצירת ביניים של כמה שעות בפריז, במטרה לבקר   בהיכל בית הכנסת הקטן שברובע ה'פלעציל', המכונה "בית הכנסת 17" על שם מספר הבניין ברחוב Rosiers. במקום זה התפלל הרבי וכן לימד תורה ברבים בשנות ה- 30. אך לא הייתה לו את הכתובת המדויקת, וכשעלה למונית ביקש מהנהג להגיע לרובע הפלעציל. הנהג הורידו ברחובTurenne  והחסיד קיווה לפגוש מישהו שיסביר לו איך להגיע לייעד.

כעבור מספר דקות, הבחין מרחוק בבחור בלבוש חסידי, הוא קרא לעברו וביקש את עזרתו. הבחור שמח לסייע בחפץ לב, והחל להסביר איך להגיע ל"בית הכנסת 17".

'תמשיך ברחוב זה ישר'. ואז... עצם הבחור את עיניו לכמה שניות ושקע בהרהורים, ואח"כ המשיך להסביר, 'תפנה שמאלה ל Francs Bourgeois  ושם תמשיך ישר עד הצומת השנייה'.

ואז... שוב עצם הבחור את עיניו לכמה שניות ושקע בהרהורים, והמשיך להסביר, "תפנה שמאלה לרחוב Pavee ותמשיך שם ישר עד הצומת". ואז... פעם נוספת עצם הבחור את עיניו לכמה שניות ושקע בהרהורים, והמשיך להסביר, "תפנה ימינה לרחוב Rosiers עד מספר 17 ותגיע לבית הכנסת".

לפני שנפרדו, לא התאפק החסיד, ושאל את הבחור, אם המקום כ"כ מוכר וידוע לו, מדוע עצם עיניו והרהר בכל 'צומת' ?...

באחד ממחנות ההצלה שבו התקבצו שם ילדים יהודים רבים, ניתנה הוראה חד משמעית לחיילי בעלות הברית, "לא להאכיל את הילדים הרעבים !" החשש היה שהתנפלות על האוכל תזיק להם יותר מאשר תועיל. המטרה הייתה להאכילם בצורה מבוקרת ואיטית, וכך לשמור על חייהם, כפשוטו.

אחד הילדים הרעבים ניגש לחייל שהסתובב במחנה, בתחינה ובקשה לקבל פת לחם.

החייל, הי' ממושמע להוראה שניתנה. הוא הבין שנתינת לחם בשלב זה, היא סכנת חיים של ממש. אך המצוקה הקשה של הילד. זעזעה אותו עד עומק נשמתו, וכך מצא את עצמו, בוכה ומחבק את הילד בחום ואהבה אין סופיים.

כעבור דקות אחדות, כשפקח החייל את עיניו, ראה מחזה מדהים:

עשרות ילדים נעמדו בתור ארוך, והמתינו גם הם לקבל מהחייל חיבוק חם ואוהב...

לא רעב ללחם היה זה, אלא... למנה קטנה של חום ואהבה אמיתיים.