באופן לא שגרתי, הביא הרבי דוגמה ממסירות נפשו של החסיד ר' מענדל פוטערפאס שפעל רבות באותו זמן, מאחורי מסך הברזל.

הרבי סיפר, שאשתו ובני ביתו של ר' מענדל, הצליחו כבר לצאת מרוסיה ולחיות במדינות חופשיות, ואילו הוא נשאר שם לבד. ועל אף שהיה יכול לבחור, לא להסתכן ולעסוק עם עצמו יומם ולילה בלימוד התורה, בתפילה ובקיום המצוות. כי כל פעילות דתית שנעשתה אז בצורה גלויה, הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

בכל זאת, מה הוא בחר לעשות ?

לייסד מקוואות ! כדי לאפשר לקיים את מצוות 'טהרת המשפחה'. ועל אף שזה לא היה נחוץ כלל לחייו הפרטיים, שהרי משפחתו כבר לא הייתה עמו למעלה מעשור. אבל כשראה שאין מי שיעסוק בזה, הוא התמסר לכך באופן מוחלט.

התעסקות זו הייתה כרוכה כמובן בגיוס כספים רבים, בהתעסקות מאסיבית בבנייה, והיה ברור שהתעסקותו בדבר כזה הנוגד את חוקי המדינה, לא יישמר ב'סוד', למרות זאת הוא מתעסק בזה בהתמסרות מוחלטת.

עושים מה שצריך, כי צריך !

הרבי ה"צמח צדק" (האדמו"ר השלישי לשושלת חב"ד), הכניסו אותו ל"חיידר" (תלמוד תורה) בפעם הראשונה, כמנהג הידוע, בהיותו בן 3.

ר' אברהם המלמד, פתח לפניו את ספר "ויקרא", והילד הפעוט ערך היכרות עם הפרשה הראשונה של החומש הנקרא "תורת כוהנים".

סבו אדמו"ר הזקן היה עמו ביום מיוחד זה, הוא נתן לנכדו, כנהוג, עוגת דבש וביצה קשה. הפעוט הביט באותיות הפסוקים, היצוקות על המאכלים. וכן על אותיות התורה העשויות דבש כדי שיהיו מתוקות בפיו, וערבות לחכו של הילד הרך וילוו אותו במתיקותן כל חייו.

לפתע הקשה הילד הפיקח שאלה, שכבר שאלוה מפרשים רבים, מדוע המילה "ויקרא" כתובה באלף קטנה?, הרבי עצם את עיניו בדבקות. מחשבותיו הטהורות שוטטו בעולמות רוחניים טמירים. לבסוף אמר:

אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, הוא הכיר את מעלותיו הגדולות אך התגאה בהם, וכתוצאה מכך נכשל בחטא עץ הדעת.

נשמתו של משה רבינו גם הייתה נשמה גבוהה עד מאד. הוא ידע והכיר את מעלת עצמו, ולמרות זאת לא התגאה. אדרבה, משה היה שפל בעיני עצמו. הוא סבר שאילו יהודי אחר היה מקבל נשמה גבוהה כשלו, וזכות אבות כמו שלו, היה הלה טוב ממנו. וכך גם מעידה עליו התורה - "והאיש משה - עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". היה ברור לו שכל אדם, אפילו הפשוט והקטן בדעת, יכול היה להיות טוב ממנו, לו היה זוכה במעלות שהוא התברך בהן.

הסיפור שלנו התרחש בשנת תשל"ג (1973). לקראת אחת השבתות, כשהתכונן הרב גורדון לנסוע לרבי, ל 770 בניו יורק. לקח עמו קבוצת נערים/ות כדי  לאפשר להם לחוות פעם ראשונה בחייהם חוויה של שבת יהודית כהלכתה.

לאותה קבוצה הצטרפו גם פולה ושרל, שתי בנות בגיל 14.

הן כמובן התאמצו להתלבש בצניעות המתאימה כראוי לביקור במקום קדוש זה, אך בכל זאת, במהלך השבת, הם לא הרגישו כל כך בנוח. משום שהיו לבושות במכנסיים ולא, כשאר בנות המקום, בחצאית.

ביום השבת בעת שעמדו הבנות ברחוב, מחוץ למרכז חב"ד – 770 הבחינו פתאום שהרבי יוצא מהבניין, בדרכו (כנראה) לביתו, והוא מוקף במאות חסידים.

התחושה הפנימית שלהן אותתה להן שאין זה ראוי לעמוד ליד הרבי במכנסיים, ובאופן ספונטני נצמדו שתיהן לחומת האבנים הבנויה לאורך המדרכה, במטרה להסתיר את עצמן.

כשהרבי ירד במדרגות, הבחין מיד באותן בנות ובמבוכתן, הרבי סטה מעט מדרכו ופנה בחיוך אבהי, לשתי הבנות ואיחל להם בחיבה "שבת שלום", והמשיך בדרכו.

המתח שלהן התפוגג באחת ! ותחושת נעימות מתוקה התפשטה בליבן מהיחס המיוחד שקיבלו.

כשהבחין הרב שהיהודי מצטער באמת על חילול השבת, הקל עליו, והציע לו לתרום 2 נרות לבית הכנסת לקראת שבת ובזה יכופר עוונו.

באותה עיירה התגורר אז הצדיק רבי מיכל זצ"ל (המכונה "המגיד מזלוטשוב"). וכשנודע לו על התיקון הקל שנתן הרב לעגלון, תמה מאוד בליבו, אך לא אמר דבר.

לקראת שבת הביא העגלון לבית הכנסת 2 נרות, והנה טרם הספיקו המתפללים להגיע וליהנות מאורם פרץ למקום כלב. חטף את הנרות וברח.

ליבו של העגלון נשבר. הוא ראה בכך סימן משמים שתשובתו לא התקבלה. ופנה שוב בכאב לרב העיירה. הרב ניחם אותו שאין זה אלא מקרה, ובערב שבת הבא שוב יביא 2 נרות לבית הכנסת.

אך גם הפעם קרה דבר מוזר. טרם הספיקו המתפללים להגיע נמסו הנרות ולא נשאר מהם כלום. חזר העגלון לרב בשברון לב. הרגיעו הרב וביקש ממנו להביא שוב 2 נרות לקראת שבת הבאה.

כאשר התופעה חזרה גם בפעם השלישית, וכבו הנרות מיד בכניסת השבת. הבין הרב שיש דברים בגו, ועלה בדעתו שהתופעות המופלאות מתרחשות בגלל התמיהה/הקפידה של הצדיק רבי מיכל זצ"ל שהיה באותו בית כנסת. וייעץ לעגלון לנסוע לבעל שם טוב (רבו של רבי מיכל) ולשתפו בכל מה שהתרחש.