החסידים של חרסון עשו ככל יכולתם לשפר את בריאותו, בין השאר השתדלו שייסע למספר שבועות למקום נופש ומרפא. בפועל זה לא ממש הועיל למצבו, הוא חזר משם בדיוק כפי שנסע.

כשחזר ר' אליעזר ממקום ה"נופש" לחרסון, הוא הלך במאמצים מרובים לבית הכנסת. בסיום התפילה, ניגש אליו ר' מענדל, וקיבל את פניו ב"שלום עליכם" לבבי, והתעניין איך הוא מרגיש ? ענה לו ר' אליעזר "ברוך השם, הלוואי שברוחניות יהי' אצלי המצב כמו בגשמיות".

התפלא ר' מענדל ושאל אותו, הייתכן ? בגשמיות, הרי המצב כל כך קשה ובקושי מצליח לאכול, הוא חלש כ"כ, האם זה גם מה שהוא מאחל לעצמו ברוחניות "כל כך הרבה" ?!

השיב לו ר' אליעזר, שאמנם בגשמיות יש לו מעט מאד, רק פרוסת חלה יבשה וחצי כוס חלב, אבל המעט הזה נכנס לתוכו פנימה, ונקלט ומתעכל במעיו ומתאחד עמו לחלוטין, זה נעשה דם ובשר מבשרו, ומזה הוא חי.

לעומת זאת ברוחניות עלול להיות מצב, שכל מה שלומדים ומתייגעים ועושים יישאר חלילה  מ"בחוץ"... ולא יחדור כלל לפנימיות.

ולכן הוא מאחל לעצמו, שהלוואי ברוחניות יהי' כמו בגשמיות, שהדברים שלומד ועושה יחדרו בתוכו פנימה ויפעלו את פעולתם, עד שיוכל לחיות מהם...