ולוול גרין ז"ל היה פרופסור לאפידמיולוגיה באוניברסיטה של מיניסוטה. בהמשך הוא נטל חלק בתכנית נאס"א לחקר החיים על המאדים.

לרב משה פלר, שליח הרבי למיניסוטה, היה קשר קרוב לפרופסור. הם שוחחו הרבה, בעיקר בנושאי יהדות.

יום אחד התקשר הרב פלר לפרופסור גרין ואמר: "ולוול, אני יודע שאתה אמור לטוס בקרוב לצרכי עבודה. תעשה לי טובה: לפני הטיסה, תתקשר לחברת התעופה ותזמין אוכל כשר."

הרב פלר הוסיף והסביר שכאשר נוסעים אחרים יראו פרופסור מכובד מזמין אוכל כשר, זה יעודד אותם לשמור כשרות.

"תראה, אני בכלל לא בטוח שזה רעיון טוב, אבל אם זה ישמח אותך, אעשה לך טובה" השיב ולוול.

לקראת הטיסה פרופ' גרין הזמין מנה כשרה.

אחרי ההמראה הגיעה הדיילת אל המושב שלו, והגישה לו מנה רגילה – לא כשרה. הוא כבר התכונן לכך: כחכח בגרונו ואמר: "גברתי, הזמנתי מנה כשרה".

"שמך?"

"פרופסור ולוול גרין".

שכיניו לטיסה הרימו גבה... הפרופסור מנאס"א הזמין מנה כשרה! ...

"טוב, אשוב מיד" אמרה הדיילת.

בעוד הנוסעים האחרים היטיבו את ליבם בארוחה שקיבלו. נעלמה הדיילת כלא הייתה. הפרופסור היה רעב; ריח האוכל מסביבו החל לדקור את בטנו. הוא קרא לדיילת וביקש לדעת "היכן המנה הכשרה שלי?" - "אנו עדיין מחפשים" היא השיבה.

כמה דקות לאחר-מכן, אחרי שכל הנוסעים כבר קיבלו את מנתם, שבה הדיילת. "אני נורא מתנצלת" היא אמרה, "כנראה חלה טעות. אין לנו מנה כשרה במטוס".

פרופ'  גרין כמעט פלט "טוב, תני לי מנה אחרת". אבל עצר את עצמו, שהרי כשביקש מנה כשרה, כל הנוסעים שמעו זאת.  מה יאמרו אם יבקש מנה רגילה?

הוא כעס. כעס מאוד. הוא כעס על חברת התעופה. הוא כעס על עצמו שהוא הסכים לשטות המוזרה הזו. אבל יותר מכל, הוא כעס על הרב פלר ששכנע אותו לעשות זאת.

באמצע הלילה היה לו חניית ביניים קצרה בשיקגו. כשנכנס לשדה התעופה, רק חנות אחת הייתה פתוחה: דוכן למכירת נקניקיות. לא כשרות, כמובן. הם נראו טוב והריחו נפלא. הוא היה רעב, אך יותר משהיה רעב – הוא כעס.

ברגע אחרון החליט שלפני שירכוש נקניקייה יתקשר לרב פלר. כשענה הרב לטלפון בחצות הלילה היה בטוח שמשהו נורא קרה...

"כאן פרופסור גרין, אני מתקשר אליך משדה התעופה של שיקגו" הוא אמר, "אני חייב לומר לך שלא הייתה להם מנה כשרה במטוס, ואני מת מרעב. אני גם רוצה שתדע שבמרחק חמישה מטרים ממני יש דוכן נקניקיות לא כשרות. לפני שאלך לרכוש לעצמי נקניקיה, רציתי להעיר אותך ולומר לך שאני עומד לאכול אותה".

אחרי שתיקה ממושכת,  אמר הרב: "ולוול, פעמים רבות שאלת אותי מהי נשמתה של היהדות ? אלו כוחות פנימיים בתוכנו היא צריכה לעורר ?

"עכשיו, בשיחת הטלפון הזו, אני רוצה לגלות לך מהי היהדות ! יהדות היא לעבור ליד דוכן הנקניקיות ולא לקנות נקניקיה. יהדות היא - לעלות לטיסה הבאה שלך רעב, אבל לא לאכול מה שלא כשר. זוהי היהדות. היתר הוא רק פירוש."

"פלר, אתה משוגע!" הגיב הפרופסור בלי לחשוב פעמיים. "תמיד חשבתי שאתה משוגע, עכשיו אני יודע שאתה משוגע. זוהי היהדות? פלר, בכל לעיסה מהנקניקייה שאוכל, אחשוב עליך ואזכיר את השם שלך. אני אוכל את הנקניקייה לכבודך".

והוא טרק את הטלפון.

הוא ניגש אל הדוכן וחיכה לתורו. הוא כמעט הזמין את הנקניקייה, אבל משהו מוזר קרה. הוא ניסה לומר "תני לי בבקשה נקניקיה". הוא רצה, הוא היה רעב, הוא כעס, והנקניקיות... הן היו משהו שלא מהעולם הזה.

אבל הוא לא היה יכול !...

באותו הרגע, הוא הבין.

לא, הוא לא גדול יותר מהנקניקייה, הוא גם לא ידע כיצד בדיוק להתגבר על הרעב המקנן בבטנו. אלוקים הוא זה שיותר גדול מהנקניקייה, והוא צריך לציית למצוותיו. לא בגלל שהוא מפחד, לא בגלל שהוא מתבייש, אלא בגלל שהוא אוהב. וזו היהדות, היהדות כולה.

נקניקיה אחת פחות, וחייו של ד"ר גרין השתנו. לנצח.

(תודה לאתר: http://www.he.chabad.org/)

♦

בפרשת השבוע מקדישה התורה פסוקים רבים לתפריט המזון היהודי. אלו בהמות, חיות, עופות ודגים טהורים ומותרים באכילה. ואלו מהם אסורים.

פרשני התורה מסבירים, שהתכונות הטבעיות של אדם מושפעות במידה רבה מסוג המאכלים והמשקאות שהוא אוכל ושותה.

לאחר עיכול המזון הוא נעשה  "דם ובשר כבשרו" של האוכל. כשם שאיכות המזון משפיעה על בריאות הגוף כך יש לה השפעה על תכונות האופי של הנפש. השפעתו השלילית של המזון הבלתי כשר אינה רק על התכונות הרגישות כי אם גם על השקפותיו השכליות. למאכלים שאינם כשרים יש השפעה מזיקה ביותר על העדינות והטהרה של השכל היהודי,

אין הכוונה לירידה ב"איי-קיו"... ממש לא... היכולת השכלית סביר להניח, תשאר כפי שהייתה.

איפה א"כ תהיה פגיעה ? זו תבוא לידי ביטוי ביכולת לקלוט דברים רוחניים עדינים וקדושים, ובעדינות הנפשית האופיינית ליהודי. משהו מהרגישות לרוחניות, לטוהר, למוסר - יאבד. פתאום ימצא האדם את עצמו 'שייך' לדברים שהיו מופרכים אצלו קודם לכן.

עובדה מאלפת היא, כי בעלי-החיים המותרים באכילה (כמו בקר, צאן, צבאים, תרנגולות, אווזים ועוד) הם כולם יצורים שקטים ובלתי-תוקפניים, בעוד שאלה האסורים הם חיות-טרף או עופות-דורסים בעלי תכונות של תוקפנות ואכזריות. משהו מהתכונות הללו נספג בבשר, וממנו הוא עובר אל נפש האדם שאוכלם.

♦

הבורא, בתורתו, גילה לעם היהודי, אילו מיני מזון מחדירים תכונות שליליות אל תוך הגוף והנפש, ולכן אסר עלינו לאכלם. מערכת דיני הכשרות מגדירים את ה"הגיינה" הדרושה לנפשותינו. כל מאכל שגורם באכילתו לפגיעה בנפשו של היהודי ולהפרעה באפשרויותיו למלא את חובותיו, יש להימנע מלאכלו.

נכון ששמירה על כשרות דורשת מאמץ מסויים, כמו כל דבר בעל-ערך שאינו מושג בחינם; אולם היא קלה הרבה יותר ממה שחושבים. מזון כשר גם בריא יותר לגוף ובריא עוד יותר לנפש ולכן הוא שווה כל מאמץ. והיום זה גם בהשיג יד וכיס...

♦

כדאי גם לזכור שהפה משמש לא רק לכניסה, אלא גם ליציאה...

קבוצת חסידים נסעה בדרך ועצרה בפונדק-דרכים בבעלות יהודית. ביקשו החסידים להגיש להם ארוחה חלבית, מטעמי כשרות.

"מצטער", אמר להם בעל הפונדק, "יש לי רק בשרי". התחילו החסידים לחקור את בעל הפונדק מהיכן מביאים את הבהמות, מי השוחט, מי הכשיר את הבשר, וכו'. בעודם שואלים את השאלות ועורכים את הבירור המקיף, נשמע לפתע קול מפינת האולם: "חסידים, חסידים! מה שאתם מכניסים אל הפה אתם בודקים היטב; האם אתם בודקים כך גם את מה שאתם מוציאים מהפה...

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר