"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ" – בציווי זה פותחת התורה את פרשת השבוע.

מדובר בתפקידים נחוצים, כדי לשמור על חיים תקינים.

תפקיד השֹׁפְטִים הוא להביא לעם ישראל את הפסיקה, בהתאם להלכה התורנית, בכל תחום וענין. ואילו השֹׁטְרִים, תפקידם, לאלץ את העם, לציית לפסיקת השופט.

מעניין, שלמרות חשיבות הצמד הזה של שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, אנו מתפללים 3 פעמים ביום ומבקשים מהקב"ה שיהיה לנו צמד שונה... "הָשִׁיבָה שׁופְטֵינוּ כְּבָרִאשׁונָה וְיועֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה". במקום 'שוטרים' מבקשים 'יועצים'.

בקשה זו מבוססת על נבואת ישעיהו על זמן הגאולה, וכלשונו: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה".

מה באמת ההבדל בין הצמד "שופטים ושוטרים" לעומת "שופטים ויועצים ?

ומה ההבדל בין העבר לעתיד ?

מדוע בתחילה היה ציווי לקחת שוטרים, כדי לאלץ את קיום הפסיקה, ולעתיד יהיו במקומם יועצים (השוטרים יעברו הסבת מקצוע) ?

♦

הרב ישראל ג'ייקובסון היה מחשובי עסקני חסידות חב"ד בשנותיה הראשונות בארצות הברית, ואף נמנה בין מייסדיה.

בזיכרונותיו הוא מספר, על אחת ההזדמנויות שנסע (בשנת 1937) מארצות הברית לאירופה, וזכה באותו ביקור להיכנס, כמה פעמים, לחדר ה'יחידות', אצל הרבי מליובאוויטש הקודם, רבי יוסף יצחק נ"ע.

הרב ג'ייקובסון מתאר, שבמשך הביקור הזה הוא שהה, בלי גוזמה, עשרות שעות בחדר היחידות, שבהן דיבר אתו הרבי על נושאים רבים, כלליים ופרטיים.

באחד הפעמים, דיבר אליו הרבי בגילוי לב, והגדיר לו בצורה מעניינת את ההבדלים בינו לאביו וזקנו, דהיינו, בין הרבי לאדמו"רי חב"ד שקדמו לו, בייחס לסגנון דיבורם לקהל החסידים.

וכך אמר לו הרבי:

"סבי (הרבי המהר"ש נ"ע) היה רגיל לצוות.

אבי (הרבי הרש"ב נ"ע) היה רגיל לאמר.

ואני אומר איך שנראה לי, אולם צריך לציית".

♦

דברים אלו אינם רק עוד 'אימרה יפה', זוהי תורה, ויש להעמיק בה.

באימרה זו יש הדרכה כיצד להתנהל נכון בחיי היום יום. ואם תרצו, יש כאן 'טיפ' נפלא בעבודת החינוך.

ישנם שני אופנים איך חניך 'מקבל' הוראות:

א.    האופן המוכר והטבעי, שהמחנך (האבא, או כל בעל תפקיד חינוכי אחר) נותן לחניך הוראות, בסגנון של פקודה. "תעשה ! כי אני אמרתי...".

באופן זה, גם אם למחונך יש 'קבלת עול', הוא אכן יבצע תמיד את מה שהמחנך ביקש ממנו, הרי בסופו של דבר, יישאר 'ריחוק' מהותי ביניהם. והחניך לא 'מתחבר' אף פעם לציווים המוטלים עליו.

ב.     המחנך מתכנן היטיב את סגנון הדיבור שלו, וחושב מראש מה יתאים לאופיו של החניך. ואז הוא יפנה אליו כידיד טוב, בגובה העינים. אמנם הוא נותן לו את אותם הוראות, אך בסגנון של 'עצה טובה'. ואז, החניך שמרגיש שמדובר בדבר שבאמת טוב, וכדאי עבורו, יבצע את הדברים בשמחה, שהרי הוא הפנים אותם היטיב, ואף נוצר חיבור פנימי ואוהב בין השנים.

♦

בדורות קודמים התאים גם הסגנון של האופן הראשון, כך הייתה בנוייה בד"כ התקשורת בין הורים לילדיהם, או בין מורים לתלמידיהם. ראינו שזה גם הי' הדרך והסגנון שהאדמו"ר דיבר עם החסידים, וכלשון הרבי: " סבי (הרבי המהר"ש נ"ע) היה רגיל לצוות".

אך ככל שמתקרבים לזמן הגאולה, נדרש לפעול באופן השני. עתה צריך שגם הפנימיות תזדכך.

במילים פשוטות:

לא מספיק שאדם יבצע את הדרוש באופן טכני רק בכוחותיו החיצוניים. נחוץ ביותר שהוא יתחבר לזה גם מבפנים. וכך המטלות ייעשו מתוך שמחה ורצון עצמי.

אין ברירה, כדי להצליח צריך לשנות את סגנון הדיבור !

אמנם, לא מוותרים על עקרונות, אך 'מנגישים' אותם באופן של 'עצה טובה', וכך נרויח שהבן או התלמיד יבצע אותם באושר ובשמחה. וכפי שהרבי ציין בדבריו, שאכן נעשה שינוי בסגנון הדיבור של האדמו"ר לחסידים.

♦

בדורות הראשונים הי' צורך בשופט, שסגנון דיבורו הוא בפקודה ! והצמידו לו את השוטר לוודא שאכן מבצעים את ההוראות במדויק.

אך בגאולה העתידה, שהפנימיות כבר תהי' מזוככת, אין צורך בשוטרים ! ואפילו דברי השופטים, בעלי הסמכות, נעשים בשמחה ובאהבה שהרי ישנם "יועצים" שמנגישים את הדברים בצורה נעימה.

ועל זה אומר הנביא ישעיהו: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה.

♦

כעבור שנים שאלו חבריו את הרב ישראל ג'ייקובסון, איך הוא היה מגדיר את סגנון הדיבור של הרבי הנוכחי לחסידים ?

ענה רבי ישראל: "הרבי שלנו, רק מציע !..."

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר