בס"ד

בשם קהילת חב"ד נהריה ברצוני להביע תנחומים לגילי וליטל שיחיו ולכל משפחת ברסנו היקרה באבלם הכבד על בנם היקר הקדוש אדר ז"ל שנהרג על קידוש השם במלחמה המתנהלת בעזה

שהקב"ה יתן להם את הכוחות בשעה קשה זו וינחם אותם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

♦

בשנה שעברה במהלך אחת מסעודות חג הפסח 'זמן חירותינו', התארחה אצלי קבוצה מחברי הקהילה ואורחים נוספים שבאו מחוץ לעיר. כשדובר על המשמעות של 'יציאת מצרים' ביקשתי מכל אחד מהמסובים שישתף את כולם בסיפור 'יציאת מצרים' הפרטית שלו.

הסיפורים האישיים היו מדהימים ומרגשים,  הפעם ברצוני לשתף אתכם באחת התובנות מאותה סעודה נפלאה.

♦

פרשתנו פותחת ומספרת: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" ובהמשך מפרטת התורה 42 מסעות עד שהגיעו לירדן ירחו.

אחת מהחידות העוברת מדור לדור היא:  כמה פרוסות אפשר לחתוך מלחם שלם ? והתשובה כמובן, פרוסה אחת. אחר כך הלחם כבר לא שלם...

לכאורה היציאה מארץ מצרים הייתה כבר במסע הראשון. וכל שאר המסעות קידמו אותם לקראת הייעד – הכניסה לארץ ישראל. אך אינם קשורים למצרים. ומדוע התורה כותבת מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל – לשון רבים, ובזה היא מייחסת את כל המסעות ליציאה ממצרים ?

מבאר הרבי מליובאוויטש: שהמושגים "מיצר" ו"מרחב" הם רחבים מאוד ויחסיים.

מה שנחשב "מרחב" בייחס לעניין מסוים, הרי הוא עצמו עדיין "מיצר" בייחס לעניין אחר. ועד שלא מגיעים למרחב האמיתי אנו עדיין נמצאים ב"מיצר".

 ה 42 מסעות של בני ישראל במדבר אינם רק תחנות מעבר פיזיות אלא גם התקדמות רוחנית לייעד. ולכן כל מסע נחשב ליציאה נוספת מארץ מצרים.

♦

רבינו סעדיה מגאוני בבל (חי לפני כ- 1000 שנה) התארח  באכסניה, שהמארח לא הכירו אך קיבלו ואירחו בצורה מכובדת.

בינתיים התפרסם בעיר שהגאון המפורסם נמצא ביניהם, ונאספו כל בני העיר אנשים נשים וטף לכבודו. וכשראה בעל האכסניה את המעמד המיוחד הוסיף לכבד את האורח אף יותר מיכולתו.

כשעמד הגאון לעזוב את המקום וכל בני הקהילה באו ללוותו, נפל בעל האכסניה לפני רגליו ובכה בתחנונים שימחול לו הגאון על שלא כיבדו כראוי.

שאל הגאון: הלא כיבדת אותי כבוד גדול. הרבה יותר מיכולתך ומה עוד יכולת לעשות ?

ענה אותו יהודי: אני מבקש לפייס אותך על השעה הראשונה שלא הכרתי ולא ידעתי ממעלת כבודו ולא נתתי לך אז את הכבוד הראוי לך....

♦

אותו יהודי מיוחד הבין שהכבוד הגדול שנתן לגאון רבי סעדיה, היה טוב ומצויין בשעתו, אך כשהכיר יותר בגדולתו של הגאון הרי הוא חיפש "כפרה" על שלא כיבד כראוי....

כך נבין גם אנו  שביחס לגאולה האמתית והשלימה הרי גם המצבים הטובים ביותר נחשבים עדיין ל"מצרים".

שלא נסתפק במצבי ביניים. אלא בכל עת ובכל שעה נוסיף ונעלה בקודש עד אשר נזכה ליציאה מוחלטת מכל המיצרים ונגיע לגאולה השלימה.

♦

 בצורה מוחשית ראיתי את זה באותה סעודה משותפת.

הראשון שיתף אותנו בסיפור חייו. הוא תיאר את "יציאת מצרים" הפרטית ותחושת ה"גאולה" שלו. וכאשר השני שישב לידו באותה סעודה גם שיתף אותנו בסיפור חייו התברר שנקודת ה"מיצר" שלו שממנה התחיל את המסע, הייתה בעצם דומה לתיאור ה"מרחב" וה"גאולה" של הראשון"... 

נזכור שכולנו עדיין בעיצומו של המסע, כל שלב שאנו עוברים הוא אכן "יציאה ממצרים", יציאה מ"מיצר" אל ה"מרחב", אך מחר – ה"מרחב" כבר יהיה "מיצר". עד שנגיע כולנו למרחב האמיתי. לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקינו שאנו מייחלים לה בכל לב ובפרט בימים אלו.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

יו"ר בית חב"ד נהריה