הרב ניסן מינדל ע"ה, שהיה חבר המזכירות של הרבי, נסע לביקור בכמה קהילות בארצות הברית. טרם צאתו לדרך אמר לו הרבי, שישתדל לנאום לפני הקהל, בשבת בבית הכנסת, וכדאי לו להכין עצמו מראש לכך.

הרב מינדל שאל את הרבי, באיזה נושא עליו לדבר, ענה לו הרבי, שמאחר שהוא היה קרוב לכ"ק הרבי הקודם, בוודאי יידע לבד מה לומר.

הרב מינדל לא הרפה, וביקש שוב מהרבי שידריך אותו מה לומר, השיב לו הרבי בסיפור:

כנהוג בימים עברו, חסיד אחד היה זמן רב מחוץ לביתו והתגלגל בנסיעות בדרכים, ובעיירות שונות במטרה לאסוף כסף לפרנסת ביתו -  אך ללא הצלחה. הוא חשש לחזור בידיים ריקות, ולכן נכנס לרבו לקבל עצה טובה.

הציע לו הרבי, שיהפוך ל'מגיד', וידרוש בפני הקהל ומזה תהיה לו הכנסה יפה, ויהיה לו עם מה לשוב לביתו... טען החסיד שאין לו כישורים מתאימים לדבר לפני קהל, ואיך יוכל להיעשות ל'מגיד' ?

אמר לו הרבי: "תהיה כמו דבורה ולא כמו עכביש".

והסביר, שעל אף שההלכה קובעת ש"היוצא מן הטמא – טמא", והדבורה עצמה היא טמאה, בכל זאת מותר לאכול את הדבש שמייצרת. והסיבה היא, כי הדבש אינו מיוצר מגופה של הדבורה. אלא היא אוספת צוף מהפרחים ולכן הדבש טהור. לעומתה, העכביש, מייצר רשת של קורים, מגופו של העכביש עצמו.

סיים הרבי ואמר, אם תאסוף דברי תורה ממקורות נאמנים ותחזור עליהם לפני השומעים, הם יהיו מתוקים כדבש וישפיעו עליהם לטובה.

✿

בשבת הקרובה קוראים את פרשיות ויקהל – פקודי, בהם מסכמת התורה את הקמת המשכן וכליו,

ללא כל ספק, מדובר כאן אודות משכן וכלים גשמיים, שבני ישראל הקימו במדבר. גם כשנכנסו לארץ, הקימו בית גשמי לה' במקומות שונים, עד שהגיעו למקום של קבע – בהר הבית שבירושלים.

אולם בנוסף למשכן הפיזי, יש גם "משכן וכלים" רוחניים הנמצאים בתוך כל אחד מאתנו, כאמור "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".

במשכן הגשמי היו כלים רבים, וכל אחד שימש למטרה מוגדרת. ולעומתם היה כלי אחד, שנחשב כמרכזי וחשוב ביותר, והוא המזבח ! עליו הקריבו את הקרבנות, וזו הייתה המטרה העיקרית של הקמת המשכן,

וכמו במשכן הגשמי, כן גם לאדם ב"משכן" שבנפשו, יש כוחות רבים ומגוונים, ובכל אחד מהם נדרש האדם "לשמש את קונו", דהיינו, לבטא דרכו את עבודת ה'. כגון בשכל או ברגש, במחשבה או בדיבור, בראיה או בשמיעה וכן הלאה.

אולם יש בנפשו משהו ייחודי ומרכזי המקביל למזבח. והוא הנקודה היהודית הפנימית, שמקשרת את היהודי לקב"ה תמיד ללא כל הפסק, זו אותה 'נקודה' שלא מאפשרת להתנתק מהיהדות. והיא דומה ל'מזבח', כי עליה גם 'זובחים' את הנפש הבהמית. ז.א. הנכונות לוותר על תאוות העולם כדי להישאר דבוק לבורא.

✿

היכן בא לידי ביטוי ייחודיות זו במזבח שבמשכן ?

בני ישראל הצטוו לעלות לבית המקדש 3 פעמים בשנה, בזמן הרגלים. ברור שבמהלך ימי החג, הגיעו רבבות יהודים מכל הארץ להצטופף במקום הקודש.

מטבע הדברים, בין עולי הרגל היו גם עמי הארצות, כאלו שלא שומרים על טהרה ראויה, ובעת הביקור במקדש, היו כולם מסתובבים בחופשיות ונוגעים בכל דבר... ויתכן שחלק מכלי המקדש נטמאו במגע זה.

לכן אחרי כל חג היו לוקחים את כל כלי הקודש שהיו במגע קרוב למבקרים, ומטבילים אותם במקווה כדי לטהרם.

אולם את המזבח שהיה במקדש לא היו טובלים ! על אף שיתכן שעמי הארץ נגעו גם בו.

ומדוע ?

מסביר על כך רבי אליעזר בן הורקנוס, המכונה "רבי אליעזר הגדול", "מפני שהם כקרקע" – דהיינו, מאחר שהתורה כותבת "מזבח אדמה תעשה לי", הרי הגדרתו ההלכתית דומה לקרקע, וכשם שהקרקע אינה מקבלת טומאה, כך המזבח אינו מקבל טומאה, ואין צורך להטבילו.

גם כשמדובר ב'מזבח' הרוחני שבנפשנו. גם כשאדם נכשל חלילה בזה או בזה. דהיינו, הוא בא במגע עם הטומאה... בכל זאת הנקודה הפנימית שבו נשארת תמיד טהורה וקדושה.

✿

מה המשמעות הדימוי לקרקע במזבח הרוחני ?

על רבי אליעזר הגדול מעידים בתלמוד, שהוא מעולם לא אמר דבר מה שלא שמע מרבותיו. דהיינו, על אף שבוודאי הי' לו הרבה מה לומר גם מעצמו, בכל זאת, הוא היה בביטול פנימי עצום, עד שלא הי' מסוגל לומר משהו משל עצמו... ביטל פנימי כזה, מכונה בשם עפר ואדמה, כנאמר "ונפשי כעפר לכל תהיה", או כדברי אברהם אבינו על עצמו "ואנכי עפר ואפר".

מאחר שרבי אליעזר היה כזה במהותו, לכן גם כשהביט על אחרים הוא ראה בהם מעלה זו. בכל יהודי הוא זיהה את הביטול הפנימי, את 'טהרת המזבח', וכדבריו "מפני שהם כקרקע" !

ממש כמו הדבורה שהיא עצמה אינה טהורה, אך ה'ביטול' שיש בה, שאינה 'אומרת' מעצמה כלום, ורק מה שאוספת מאחרים... לכן, מוציא ממנה דבש מתוק וטהור !

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר