בכ' מנחם-אב תש"ד (1944) הסתלק הגאון המקובל רבי לוי יצחק, אביו של הרבי.

במהלך שנת האבל, היה הרבי מתפלל בבית הכנסת 770 כ'שליח ציבור', כנהוג, לעילוי נשמת אביו.

מידי יום, בשעה 9:00 בבוקר בדיוק, החל הרבי את תפילת שחרית. באותם ימים, רק מתי-מעט היו פוקדים את 770, כך שהמניין היה די מצומצם.

קרה לא אחת, שחלק מבחורי הישיבה, לא היו מוכנים לקראת השעה 9:00 והרבי היה צריך להמתין למניין.

פעם אחת, כשנכנס המשפיע הר' שמואל לוויטין לרבי הריי"צ. אמר לו הרבי בין הדברים: "חתני, הרמ"ש (= הכוונה לרבי), מתלונן שהבחורים 'גוזלים' מזמנו. שכן חלק מהם מוכנים לתחילת התפילה, חמש או עשר דקות לאחר השעה 9:00.

"אצל הבחורים הצעירים", המשיך הרבי הריי"צ, "חמש-עשר דקות זה עדיין לא איחור גדול שצריכים לתת עליו את הדעת, אבל אצל חתני – כל דקה שווה זמן רב".

♦

"הנאום הראשון" של 'ראש מדינה' מבטא את התוכנית המרכזית של ההנהגה. גם העם נותן תשומת הלב מיוחדת למסר שמועבר במפגש הראשון עם המנהיג.

לנו זה מוכר מהנהגת מלך או מנהיג בשר ודם. אבל בעצם כך זה גם בהתגלותו של מלך מלכי המלכים – הקדוש ברוך הוא.

יש משמעות מיוחדת ל"מצווה הראשונה שנצטווו בה ישראל". היא אינה רק מצווה אחת פרטית, אלא טמון בה גם מסר כללי המבטא את תפקידם של בני ישראל.

ובכן, מהי המצווה הראשונה ?

בפרשת השבוע נאמר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. זוהי מצוות קידוש החודש.

כאן מוטל הציווי על בית דין הגדול לקבוע מידי חודש בחודשו מתי יהיה ראש חודש , קביעה המתבססת על עדותם של אנשים שראו את מולד הירח.

מצווה זו מהווה את הבסיס של הלוח העברי, על פיו נקבעים כל החגים ומועדים ביהדות.

ברור שזו מצווה חשובה. שהרי באמצעותה קובעים את כל מעגל השנה. כך נדע מתי ראש חודש. מתי פסח או סוכות וכן הלאה.  אבל עדיין לא מובן מדוע נבחרה דווקא מצווה זו להיות ה"מצוה הראשונה" ?

♦

התפקיד העיקרי של עם ישראל הוא להחדיר קדושה אלוקית בעולם.

את רוב המצוות אנו מקיימים באמצעות חפצים גשמיים. (תפילין = מעור הבהמה. ציצית = מצמר. וכן הלאה) בקיומם אנו מחדירים קדושה לתוך המציאות הגשמית.

כשם שכל דבר שנברא בעולם, הוא למטרה ותכלית. כך גם הזמן הוא בריאה של הקב"ה. ומזה, שכל דקה וכל חלק של הזמן, יש בו מטרה וכוונה אלקית.

הזמן הוא מתנה יקרה שנתן לנו הקב"ה, ולכן צריכים תמיד לנצלו במידה המירבית.

מובן, אפוא, שאפילו משך הזמן הקטן ביותר, צריכים לנצלו כדי להשלים את המטרה והתכלית שנתן לו הבורא.

אם אנו נותנים לזמן לחלוף באופן של בזבוז, אנו לא רק מבזבזים מתנה יקרה שניתנה לנו על-ידי הקב"ה, אלא יש בכך כישלון בהשלמת התכלית שעבורה ניתן לנו זמן זה.

זהו ייחודה של מצוות קידוש החודש, היא פועלת במישור הזמן.

כאשר בית-דין מחליט לקבוע יום מסוים לראש-חודש, עי"ז מקדשים את מישור הזמן.  הזמן אינו רק רצף סתמי אלא הוא נעשה בעל משמעות קדושה. וזה משפיע על כל מרחב הזמן, על כל החודש, ואף על מעגל השנה כולה.

הזמן הוא לכאורה מחוץ לשליטתו של האדם. אי-אפשר לקצרו או להאריכו, למהרו או לעכבו, והוא חל על הכול בשווה. אף-על-פי-כן נותן הקב"ה ליהודי כוח לקדש את הזמן ולעשותו 'זמן יהודי', זמן שקשור עם קדושה ועם התורה ומצוותיה.

♦

דמיין לעצמך בנק המזכה את חשבונך בסכום של 86,400 ₪ מידי בוקר.

דמיין כי אין אפשרות לצבור כסף בחשבון. יתרת הסכום שלא ניצלת במשך היום מתאפסת מידי לילה בחצות.

מה תעשה ? תוציא כל אגורה כמובן.

לכל אחד מאתנו יש חשבון כזה - קוראים לו "זמן".

בכל בוקר, אנו מקבלים 86,400 שניות. בכל לילה הן מתאפסות וכל הזמן שלא ניצלנו אבד.

אין אפשרות לבצע "משיכת יתר". בכל יום עומד לרשותנו אותו סכום, ורק בו מותר להשתמש. בכל לילה נעלמת שארית הסכום.

אם לא השכלנו להשתמש ביתרה היומיומית, אין אפשרות לחזור אחורה. אין גם אפשרות להשתמש בזמן על חשבון מחר.

חייבים לנצל את ההווה, ולהשתמש עמו כרצון ה'.

השעון מתקתק - נצלו כל שנייה

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה