רבי ברוך, אביו של רבי שניאור זלמן, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד. היה גר בעיר ליאזנא,

מחוץ לעיר היה מעיין מים, ששימש מקור חיים לכל הסביבה. באותה תקופה היו לאנשים כוחות שליליים של כישוף, ואחד המכשפים קילל את המעיין, ומאז הפכו מימיו לשחורים, הצאן והבקר ששתו ממנו חלו ומתו, והרועים, שרגילים היו לרחוץ במים, חלו בצרעת ובקדחת. לבעלי הצאן והבקר לא נותרה ברירה, כי אם לשאוב לבהמותיהם ממי הבאר.

שני ילדיו של רבי ברוך, הגדול, שניאור זלמן בגיל שבע ואחיו יהודה לייב בגיל שלוש, ישבו באחד הימים בבוסתן, בצל האילנות.

על אף שהיו שם כמה עצי פירות, הם לא אכלו מן הפירות, מאחר שזו הייתה השנה הרביעית לנטיעתם. וכפי שנאמר בפרשתנו שבשנה הרביעית יש לפירות קדושה מיוחדת וניתן לאכלם רק בירושלים ובטהרה.

לפתע ניגש יהודה לייב הקטן לאחיו שניאור זלמן ושאל, מה מברכים אחרי אכילת תפוח ? האח הגדול נחרד ושאלו  תפוח ? מניין לקחת תפוח ? יהודה לייב השיב שהמשרתת כיבדה אותו בתפוח שקטפה מהעץ, ולא הבין מדוע אחיו נראה מבוהל כל כך.

שניאור זלמן הסביר, שבאכילתו הוא עבר על איסור ! כי פירות השנה הרביעית מותרים באכילה בירושלים בלבד ובטהרה. והדריך אותו איך יוכל לתקן את העוון. על ידי שיקבל על עצמו, שמעתה לא יכניס דבר אל פיו בטרם יוודא את כשרותו.

יהודה לייב קיבל על עצמו את התיקון.

ואז הוסיף שניאור זלמן שעליו לטבול במקווה. וכי גם הוא יטבול, לתוספת טהרה, מחול אל הקודש.

שאל יהודה לייב, היכן יוכלו לטבול ? השיב שניאור זלמן, שהוא מרגיש שבעומק האדמה, תחת ההר, נובע מעיין. הילדים החלו לחפור, וכעבור זמן קצר אכן התגלה מעיין מפכה.

המעיין החדש שהתגלה שימח מאד את תושבי ליאזנא. ושוב היו להם מים זכים וצלולים להשקיית הבהמות ולרחצה.

המעיין מפורסם בשם "המעיין הלבן", על שם מקורו בסלע הלבן.

♦

בתלמוד מובא שהציווי שקיבל אדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת, היה בשעה התשיעית ביום בריאתו, היה נדרש ממנו להתאפק רק שלוש שעות... ואם אכן היה האדם ממתין עד כניסת השבת, היה יכול לקדש על יין שנסחט מענבי עץ הדעת. אך הסוף ידוע לכולם... הוא נכשל באכילה וגורש מגן עדן.

התיקון לחטא זה מופיע בפרשתנו, בציווי התורה על איסור אכילת פירות ערלה. כאמור "...וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל... שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל  וּבַשָּׁנָה, הָרְבִיעִת, יִהְיֶה, כָּל-פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים, לה'ּ ...בַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת, תֹּאכְלוּ אֶת-פִּרְיוֹ".

כתיקון לאותן שלוש שעות שאדם הראשון לא התאפק, ממתינים בני ישראל ונמנעים מאכילת הפירות במשך שלוש שנים ! הם בהחלט מצליחים להתאפק, ובכך מתקנים את החטא.

אולם עצם הדבר אינו מובן,

אם הקב"ה לא רוצה שאדם יאכל מהפירות לא היה צריך לבראותם, ואם הם כבר קיימים מדוע צריך להימנע מהם ?

מה ההבדל בין השנה החמישית שהפירות מותרים באכילה ללא שום הגבלה, לעומת השנים הראשונות שאנו מנועים מאכילתם ?

בתורת הקבלה מובא שבשלוש שנים ראשונות לנטיעה 'זורמת' בפירות אנרגיה מדי נמוכה וגסה, היא נקראת 'שלוש קליפות הטמאות' ולכן אין ביכולת האדם ליהנות מהם ולאכלם. ורק החל מהשנה הרביעית משתנית האנרגיה האלוקית המחייה את פירות האילן.

בתורת החסידות מבואר בהרחבה, שעל אף שהעולם נברא כדי שבהחלט ישתמשו בו. הקב"ה רוצה שיעשו ממנו 'דירה ראויה' לגילוי אלוקות, דהיינו שישתמשו בהם לענייני קדושה ויקיימו בהם תורה ומצוות.

אך כדי להצליח בשליחות זו, צריך שמירה טובה ו'מקדמי בטחון' ראויים, חייבים לוודא שההתעסקות בענייני העולם לא 'תמשוך' את האדם למטה, להיפך, הוא יצליח לזככם ולהעלותם למעלה.

ההתאפקות מאכילת הפירות במשך שלוש שנים ! מזככת את האדם.

מדוע ?

בכך חודרת לאדם התודעה על מעלתו וייחודיותו. האדם קולט ומפנים שהוא נזר הבריאה. הוא שייך לקדושה אלוקית מרוממת, הוא אינו חלק מהחומריות של הבריאה, יש לו שליחות אלוקית לרומם ולעדן את הבריאה ולא להיות חלק ממנה.

במקום שהמאכל ישלוט באדם ויאלץ אותו לשקוע בו... צריך האדם לשלוט במאכל ולאכלו בצורה מבוקרת. להתאפקות זו קוראים בתורת החסידות 'אתכפיא'.

לא רק מאכילות פירות ערלה צריך להימנע, אלא גם כאשר מדובר במאכל כשר ואפילו מהודר, כל עוד יש לאדם תאווה ומשיכה טבעית לאכלו. כנאמר בעץ הדעת 'כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם', צריך להיות לאדם איפוק ושליטה עצמית !

גם אם הוא יתאפק למספר דקות בלבד, ולאחר מכך הוא יאכלו, יש בזה תועלת עצומה. כי כאשר יאכל את המאכל, אחרי איפוק הנדרש, יש יותר סיכוי שזה ייעשה בצורה מבוקרת, בכמות הנדרשת ומתוך כוונה לניצול האנרגיה לתורה ומצוות.

זהו תיקון לחטא עץ הדעת.

♦

באחת ההתוועדויות החסידיות הגדולות בזמנו של אדמו"ר הזקן השתתף גם החסיד ר' שמואל מונקעס.

בשלב מסוים הביאו לנוכחים מר' נתן השוחט ריאה מטוגנת, ומסרו את הסיר לר'  שמואל כדי לחלקה לנוכחים. הוא החזיק את הסיר בידיו ורקד הרבה, אך לא היה מוכן לתת ממנה למסובים, עד שכמה אברכים, חסרי סבלנות, החליטו לקחת את הסיר בכוח הזרוע.

כשר' שמואל ראה שהאברכים רוצים לקחת את הסיר בכוח, קפץ ממקומו וזרק את כל התכולה לתוך המים המלוכלכים ויצא בריקוד שמח. כולם נרעשו מדבר זה, ולא יכלו לשאת ביזוי אוכלים בצורה כזו והסתכלו עליו בעין לא טובה,

בתוך כך התפרץ הקצב בצעקה וזעקה גדולה, וסיפר שטעות מרה קרתה, והריאה טריפה ואסורה באכילה. כולם כמובן התפלאו על ה'רוח הקודש' של החסיד ר' שמואל...

אך הוא הסביר שלא ידע משום דבר. רק גילה כשהיה בפעם הראשונה אצל הרבי ב"יחידות" הוא הצליח לפעול על עצמו שלא להתאוות לשום דבר גשמי מעודן, מה שנקרא, כאמור, אתכפיא.

וכשהביאו את הריאה הוא פתאום הרגיש תאווה לאכול ממנה, ובראותו שגם הקהל משתוקק לכך, היה לו ברור שבוודאי יש כאן איזה דבר איסור, כי לדבר היתר אין כוח כל כך מושך... ולכן זרק את הריאה למים המלוכלכים... עדת החסידים ניצלה מאכילת טריפה.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה