רבי יוסף יצחק נ"ע, הרבי הקודם מליובאוויטש. שכר מורה שילמד  תורה עם בנותיו הקטנות.

המלמד סבר שלא כדאי לספר לילדים דברים תמוהים. ולכן היה מדלג על סיפורי ניסים שאינם 'נתפסים' בהגיון. הוא טען שסיפורי נפלאות שאינם 'מתקבלים' בשכל האדם מתאימים רק למבוגרים. שבכוחם להכיל דברים אלו. ואילו עם ילדים צריך להסתפק בענייני יהדות הגיוניים.

כשנודע הדבר לסבא, רבי שלום דוב בער נ"ע. ציווה לפטר מיד את המלמד מתפקידו ! וטען שבהחלט חייבים לספר לילדים מופתים. אין להירתע מללמדם גם דברים שאינם נתפסים בהגיון, אדרבה כך 'נוטעים' בהם אמונה.

♦

פרשת השבוע פותחת בציווי לבני אהרון הכוהנים שיתרחקו מן הטומאה.ולשון הפסוק הוא: "אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

מפרשי התורה מצביעים על הכפל הבולט והחריג בסגנון התורה: "אֱמֹר – וְאָמַרְתָּ". ומסבירים שאכן יש כאן 2 אמירות.

אמירה אחת מיועדת, אמנם, לכוהנים הבוגרים שעליהם להיזהר בעצמם ממצב של טומאה. אולם האמירה הנוספת באה לעורר את הגדולים שיחנכו ויזהירו גם את הכוהנים הקטנים ממצבי טומאה.

מפסוק זה למדים את המחויבות החינוכית של ההורים בכל דיני התורה. תמיד מוטלת חובה על הגדולים להזהיר ולחנך את הקטנים.

בואו נחשוב:

מדוע בחרה תורה לעורר אותנו על דבר כה חשוב – "חינוך הילדים הקטנים" – דווקא בדיני טומאה וטהרה ?

פסוק זה מופנה מלכתחילה רק לכוהנים. הם קבוצה קטנה - יחסית -  בעם ישראל, לכאורה, מסר זה של חינוך הקטנים היה מתאים יותר להעביר בפסוק כללי יותר ?

בזה שבחרה התורה לכתוב את חובת החינוך בדיני טומאה וטהרה, היא מעבירה אלינו מסר חינוכי משמעותי מאוד!

מושג  'טומאה וטהרה' אינו נתפס בהגיון. כולו מושתת על אמונה בדברי התורה. וכשכתבה תורה את חובת החינוך בתחום זה, היא מדגישה בפנינו שלא נירתע מלחנך ילד בענייני אמונה. אדרבא, כדי לבנות את חיי הילד לעתיד נכון צריך לוודא שחייו יהיו מושתתים על אמונה.  

לכל יהודי ישנה נשמה. אותה אי-אפשר להשביע בארוחת-ערב טובה או במכונית מפוארת. הנשמה היא ניצוץ מהבורא, ואך טבעי הוא שהיא כמהה אליו ומשתוקקת לאורו האין - סופי. הנשמה הזאת זקוקה לאמונה!

האמונה בבורא-עולם היא 'חגורת הבטיחות' שבכוחה לבסס את קדושת החיים. נסיון לבנות עולם נטול-אמונה, דומה לנסיון להלך על שברי-זכוכית ברגליים יחפות. אי- אפשר, באמת אי-אפשר, לחיות בעולם בלי אמונה.

♦

לפני כ 230 שנה פעלה תנועת ה'משכילים' ששמו להם מטרה להילחם מלחמת תנופה נגד נשיאי החסידות. הם הפיצו ספרות, שנכתבה ע"י שונאי דת ישראל, והיו מלאים בכפירה בקדושת התורה ובבורא.

אחד מראשיהם בשם שמעון, היה מסתובב בקהילות ישראל באצטלה של תלמיד חכם, ירא אלוקים. אך מטרתו האמתית הייתה להחדיר לילדי ישראל התמימים את דעותיו הכפרניות.

בין השאר נכנס לשוחח עם בעל ה'תניא', רבי שניאור זלמן נ"ע, מייסד חסידות חב"ד. גם כאן ניסה להסתיר את זהותו האמיתית.  הוא הציג את עצמו כמלמד תורה לתינוקות.

בין הדברים שאלו הרבי: איך אתה מפרש לתלמידים את הפסוק (שמתאר את כניסת עשיו לאביו יצחק כדי לקבל את הברכות אחרי שיעקב אחיו הקדימו) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד ?

שמעון המשכיל ניסה להסביר שאינו רוצה ללמד את פירוש רש"י שחרדת יצחק נבעה משום ש"ראה גיהינום פתוחה תחתיו" (של עשיו). כי אין להלאות את מוחות התינוקות בדברי אגדה, ובדברים מפחידים ולא מובנים.

 הסביר לו הרבי, אחרי שעשיו מכר ליעקב את הבכורה ובכ"ז עדיין בא לאביו בטענת שקר שהוא הבכור. בהחלט הגיהינום פתוחה לו מתחתיו...

הרבי לקח את אחד משני הנרות הדולקים שעמדו על שולחנו, הגביהו והביט על פני שמעון ואמר לו:

"כשאדם מעביר בנים למולך ההשכלה והוא אומר שהוא מלמד – הרי גיהינום פתוחה מתחתיו... כמה נפשות איבדת והנך עומד במרדך".

♦

 נשקיע ביסודות איתנים, ונזכה לנחת רב מילדינו לאורך ימים ושנים.

שבת שלום ומבורך

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר