בפרשת השבוע מסופר בין השאר על חנוכת המשכן.

באותו יום שחנכו את המשכן הביאו 12 נשיאי השבטים מתנה משותפת: שש עגלות ושתים עשר בהמות שיירתמו לעגלות. כדי שיתאפשר לשאת עליהם את כל חלקי המשכן בעת המסעות. וכלשון הפסוק: שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר--עֲגָלָה עַל-שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים, וְשׁוֹר לְאֶחָד.

הקב"ה ציווה לחלק את 6 העגלות בין משפחות הלויים שנשאו את המשכן: שתי עגלות עם ארבע בהמות לבני גרשון (הם נשאו בעיקר את כיסויי המשכן). וארבע עגלות עם שמונה בהמות לבני מררי (הם נשאו בעיקר את עמודי המשכן והחצר). בני קהת לא קיבלו כל עגלה מכיוון שהם נושאים את כלי הקודש על כתפיהם.

♦

איך תרגישו כשתפתחו את עטיפת המתנה ותגלו... חצי מתנה?

תארו לעצמכם שזו מתנה שקיבלתם בתור פיוס על אי נעימות שארעה בעבר?

לא נעים, אבל זה בדיוק מה שקורה בפרשה השבוע. במגבית שנערכה עבור הקמת המשכן (עליו מסופר בספר שמות), נהגו נשיאי השבטים בעצלות כאשר הביאו את תרומתם אחרונים; ולכן מיהרו הנשיאים להביא נדבה לרגל חנוכת המשכן.

אולם, מה הם בחרו להביא ? 12 הנשיאים הביאו 6 עגלות שישמשו להובלת המשכן בעת המסעות.

חישוב פשוט מגלה כי כל נשיא הביא בעצם חצי עגלה. לכאורה, אם הנשיאים לא יכלו לעמוד בנטל הכלכלי, היה עדיף שיתנו משהו אחר, אך מושלם.

איך יתכן שתרומה למשכן תינתן מתוך קמצנות כה גדולה?

השאלה מתחזקת שבעתיים כאשר בודקים מה היה המשא של העגלות. ובכן, על 4 עגלות קטנות היו צריכים להעמיס יותר מ-48 קרשים. כאשר גובהו של כל קרש הוא כ-5 מטר ורוחבו כחצי מטר + 60 קרשים נוספים.

נדרשו תרגילי אקרובטיקה מרשימים כדי להניח את קרשי הענק על 4 עגלות מבלי שיפלו במהלך המסעות.

מה מסתתר מאחורי התרומה המצומצמת הזו של העגלות?

♦

בתחילת השיעור הניח המרצה צנצנת זכוכית גדולה על שולחנו. אחר כך, הוא שלף מספר אבנים גדולות והכניס אותם בזהירות לתוך הצנצנת.

כשלא נותר עוד מקום לאבנים נוספות הוא שאל: "האם הצנצנת מלאה" ?

"כן" ענו יחד כל הסטודנטים.

"באמת ?" שאל המרצה,

הוא הוציא מתיקו שקית של אבני חצץ ורוקן אותה אל תוך הצנצנת עד שהחלל בין האבנים התמלא,

"ועכשיו", הוא שאל, "הכלי מלא ?"

הפעם הסטודנטים היססו מעט, אך בכל זאת, רובם השיבו "כן".

"לא לגמרי", דייק המרצה.

הוא לקח חול ושפך גם אותו אל תוך הצנצנת, עד שמילא את כל החלל שבין האבנים לחצץ.

המרצה חיכה רגע, נתן לתלמידיו שהות לחשוב ואז שאל:

"איזה שיעור לחיים תוכלו להפיק מהניסוי הזה ?"

אחד הסטודנטים קפץ בהתלהבות ואמר: "לא משנה כמה החיים שלך עמוסים, תמיד תוכל להספיק עוד משהו".

"לא בדיוק" אמר המרצה, הוא רוקן את הצנצנת וביקש מאחד הסטודנטים לגשת אליו, הוא נתן לו את האבנים, החצץ והחול. וביקש ממנו למלא שוב את הצנצנת, אך הפעם, את האבנים הגדולות להכניס בסוף.

הסטודנט ניסה שוב ושוב אך לא הצליח. והמרצה הסביר,

אם לא נכניס את האבנים הגדולות קודם, לעולם לא נצליח להכניסן אחר כך.

האבנים הגדולות מייצגות את הדברים החשובים באמת בחיינו, כמו משפחה, חברים, וצמיחה אישית.

אם נמלא את חיינו בדברים הקטנים לעולם לא ישאר לנו זמן בשביל הדברים הגדולים והחשובים... 

אם נסדר את חיינו בצורה נכונה, נוכל להספיק הרבה. נוכל למלא אותם כשננצל נכון כל רגע.

♦

הנהגת הנשיאים בתרומת המשכן, חושפת בפנינו צוהר אל המדיניות הכלכלית הייחודית שהייתה נהוגה במשכן.

מצד אחד, הכול היה בעשירות ובהרחבה. כלי המשכן נעשו מהחומרים היקרים ביותר: זהב, כסף, עורות משובחים וקרשים מובחרים. אפילו כוס המים, בה השקו את הבהמות שהיו מיועדות להקרבה, הייתה עשויה מזהב, כפי שנאמר "אין עניות במקום עשירות".

מצד שני, לא היו בזבוזים. לא היה שום דבר מיותר. כל דבר נוצל במלואו באופן מקסימלי, שהרי "לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה".

ניצול מלא של שטח העגלות, איפשר לשאת את הקרשים על 4 עגלות בלבד. לכן, לא היה מקום להביא עגלה נוספת, שתגרום לניצול חלקי בלבד של העגלות.

המוטו הוא: כן לעשירות, לא לבזבוזים.

♦

כל אחד מאיתנו קיבל במתנה מה' כישרונות ויכולות. עלינו לנצל כל זאת באופן מלא ונכון, שאם לא כן, יוצא שאנו משתמשים רק בחצי מתנה, וחלק מהיכולת שלנו הולכת לאיבוד.

ניצול מקסימלי אמור להתבטא בכישרונות, בכסף, וגם ברובד הזמן. אפילו אם מיצינו 23 שעות ו-59 דקות מהיממה, עדיין יש להשתדל לנצל גם את הדקה האחרונה. לוודא שגם הדקה הנוספת תנוצל במלואה למטרות של קדושה.

הצטרפו גם אתם לתוכנית הכלכלית היהודית!

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר