מספר הרב משה דיקשטיין:

בעבר הייתה תקופה  שלימדתי תורה את האסירים בכלא באר שבע.
בדרך כלל התקיימו השיעורים בבית הכנסת שבכלא. למעט אגפים מסוימים שבהם לימדתי את האסירים בתוך התאים.

באחד האגפים הבחנתי שהסמל שליווה אותי מדלג באופן עקבי על תא מסוים. וכשהתעניינתי מדוע מדלגים ? התברר לי שיושב שם אסיר שללא אישור מיוחד אין רשות להיכנס אליו. 
בסוף אותו יום עליתי למנהל הכלא וביקשתי אישור להיכנס גם לאותו אסיר. התברר שצריך אישור בטחוני מיוחד. וסוכם שישתדל להשיג זאת לקראת הפגישה הבאה.

אכן בביקור הבא קיבלתי אישור בטחוני מיוחד להיכנס וללמד תורה גם את אותו אסיר.  יחד עם זה קיבלתי הוראות מיוחדות איך לנהוג באותו תא כדי לשמור על בטחוני האישי.

נכנסתי...
עמד מולי אדם ענק. מראהו מאוד מגושם, וכל גופו מקועקע.

הושטתי לו  יד ימין ופתחתי בדברים: 'שלום, קוראים לי משה'. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. 
לאחר שלחץ לי את היד, חשבתי שהיד שלי נלכדה בתוך מלחציים... התיישבתי בתאו על פחית שימורים גדולה והוא ישב מולי על המיטה והתחלנו לשוחח. תוך זמן קצר התברר לי כמה הוא  מסכן. הוא נולד בבית 'קשה' מכל הבחינות, מגיל 7 הוא כבר מסתובב ברחוב. וכך הוא חי, בין מוסדות לעבריינים צעירים לבתי כלא.
כעת הוא מרצה מאסר ממושך בעקבות שוד מזויין ורצח.
הוצאתי שני ספרים כדי ללמוד יחד, אך התברר שהוא פשוט לא יודע לקרוא.

לימדתי אותו ממש כמו שמלמדים ילד בגן. הוא התעניין, שאל שאלות, והזמן חלף.
לפתע הוא שאל אותי  'איך אני יכול להתחבר לאלוקים?' 
הצעתי לו להניח תפילין. הוא הסכים מיד, והוסיף שזו מצווה שלא קיים מימיו, כי גם 'בר מצוה' לא חגגו לו.

כשהושיט לי את ידו, להנחת תפילין הבחנתי שבאותו מקום שהתפילין צריכים להיות מונחות, יש לו קעקוע מאוד לא צנוע. הנחתי לו תפילין על הקעקוע.

המשכתי בהנחת התפילין של ראש, אמרתי איתו פרשת 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' וכן הסברתי לו את משמעות הפסוק. הבחור התרגש עד דמעות.

נפרדנו, והבטחתי לו שבעוד שבועיים אבקר אצלו שוב.

כשיצאתי מהאגף נגש אלי מנהל הכלא ושאל אותי בתמיהה איך הצלחת להיות עם אדם זה כ"כ הרבה זמן ועוד לעניין אותו ? עובדות סוציאליות וקצינות חינוך לא מצליחות לדבר איתו אפילו חמש דקות ?

♦

פרשת 'חוקת' פותחת בחוק הכי תמוה ובלתי מובן:  דיני פרה אדומה. באמצעות אפר פרה אדומה מטהרים אדם שנטמא בטומאת מת, הטומאה החמורה ביותר.

המשמעות הפשוטה של 'חוק' הוא, ציווי אלוקי שאינו מובן ואינו נתפס בשכל אנושי. אנו מקיימים אותו אך ורק מפני שכך ציווה הקדוש ברוך הוא.

תורת החסידות מוסיפה לזה עוד משמעות פנימית  - 'חוק' הוא מלשון חקיקה.

בדומה להבדל הקיים בין אותיות כתיבה לאותיות חקיקה:  בכתיבה ישנם לפנינו שני דברים נפרדים - דיו וקלף. וגם אחרי שהאותיות נכתבו בדיו על הקלף, עדיין ניתן להפריד ביניהם. לעומת זאת כשחוקקים אותיות על אבן, אין כאן חומר חיצוני שנוסף על האבן. האותיות הם חלק בלתי נפרד מהאבן.

כך גם בנמשל:

כשיהודי מקיים את רצון ה' רק מפני שהוא מבין את הדבר בהגיון האנושי, עדיין לא בא כאן לידי ביטוי עצם נשמתו. ניתן חלילה להפריד בינו לבין המצווה. יתכן שתהי' אצלו חלישות או קרירות בהמשך קיום המצוה.

אך כשיהודי מקיים את רצון ה' – מפני שזה רצון ה' !   מתגלה האמת הפנימית החקוקה בו לנצח. ויש יותר סיכויים שיתמיד בקיומם לאורך זמן.

חקיקה מבטאת את הרצון האלוקי הטהור, אין כאן תערובת של דבר נוסף - השכל האנושי.

♦

במענה לשאלת מנהל הכלא, הסביר הרב משה: לא דיברתי איתו, דיברתי עם נשמתו, גם לאסיר זה יש נשמה יהודית  שנמצאת בגלות וצועקת לעזרה והצלה

מסיים הרב לספר:

חלפו שבועיים. התייצבתי שוב באותו תא, והפעם פגשתי בחור עם חיוך גדול על הפנים. ואומר לי 'רבי, ראיתי שלא היה לך נוח להניח לי תפילין על הקעקוע שהיה לי על היד, לכן שפשפתי אותו עם מלח והורדתי את הקעקוע'.

הוא הראה לי את היד ונבהלתי. בחלק הפנימי של הזרוע הייתה כווייה עצומה, העור וחלק מהבשר התקלפו, והקעקוע נעלם.

מצוות התפילין הייתה חקוקה בנשמתו עמוק יותר מהקעקוע....

'מי כעמך ישראל גוי (קדוש) אחד בארץ'!

שבת שלום ומבורך

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר