סיפור לא שיגרתי ולא נעים התרחש ביום חמישי לפני שבועיים בשכונת 'גאולה' בירושלים.

במשך זמן רב נראו עשרות בני אדם, חלקם עם חליפות ומגבעות, כשהם תרים בהררי זבל אחר אבדה יקרה: יהלום יקר משובץ בטבעת.

מדובר באבידה ששוויה כ 36,000 ₪ שנעלמה ואיננה.

אחת מדיירות הרחוב, ירדה להשליך את האשפה למכולה שברחוב ובטעות הושלך היהלום אל המכולה יחד עם שאר האשפה.

כשבני המשפחה קלטו מה קרה. מיהרו אל המכולה, לחפש את האבידה. אך באותו רגע הבחינו במשאית הזבל העירונית שמתרחקת לקצה הרחוב, אחרי שרוקנה את המכולה...

כשנהג המשאית שמע את זעקות השבר, עצר בטובו את משאית האשפה, וחנה בצד הכביש, והחל יחד עם הפועלים לרוקן את כל הזבל המונח בשולי המשאית, אשר טרם נדחס אל תוככי המיכל הענק.

עשרות שקיות אשפה, קרטונים ושאר מוצרי זבל פוזרו על אחד הרחובות המרכזיים בשכונת 'גאולה'. ועשרות תושבים, עוברי אורח ומבקרים החלו בחיפושים נמרצים אחר האוצר האבוד.

זה היה מחזה מדהים !...

הייתה שם התמסרות בלתי רגילה של עוברי אורח, שנגע אל ליבם צער המשפחה הם לא שהו והשליכו נפשם וזמנם מנגד. ונברו זמן רב בתוככי שקיות והררים של אשפתות. הכל - כדי להשיב אבידה לבעליה.

לצערם המאמצים לא העלו דבר... ולהמשיך את החיפושים בתוך בטן המשאית כבר היה מסוכן מדאי. ולכן הוחלט, בתיאום עם אגף התברואה של עיריית ירושלים, להעביר מיד את המשאית למחסני האשפה הממוקמים בגבעת שאול. שם שפך הנהג על הארץ, את כל התכולה. מדובר ב כ-10 קוב של אשפה דחוסה...

וזרם של מתנדבים רבים הגיע למקום. במשך שעות רבות חיפשו. כל פיסת אשפה נסרקה בקפידה. אך האבידה לא נמצאה.

במקרה זה היה גם סוף טוב לסיפור:

למחרת ביום שישי בבוקר, עבר אחד התושבים סמוך למקום האבידה, הוא כלל לא היה מודע לדרמה שהתחוללה במקום שעות ספורות קודם. והבחין ביהלום יקר שהיה משובץ בטבעת מונח על הארץ צמוד למיכל אשפה. הוא הרים את האבידה והניחו בביתו למשמרת.

במהלך השבת, נודע לו על הדרמה שהייתה בשכונה סביב הנבירה ההמונית באשפה. וכשהבין שהאוצר הנכסף נמצא בידו, התאמץ מיד בצאת השבת לאתר את המשפחה. ואכן לאחר שנתנו סימנים מובהקים למיקום בו נמצאה האבידה וכמובן תיארו את הפריט עצמו בצורה מדוקדקת, השיב בשמחה רבה את האבידה לבעליה !

                                                                                                                                               (התפרסם ב'המודיע' י"ב שבט תשע"ו)

♦

מצוות 'השבת אבידה' כתובה לראשונה בפרשתינו:

"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ"

המשמעות הפשוטה של מצווה זו – להשיב לזולתינו את חפציו שאבדו לו, עקב רשלנות או שכחה וכד'. יש בהנהגה זו תועלת גדולה לחיי חברה תקינים ומועילים.

דאגה כנה לרכוש הזולת, מביאה רוגע ושמחה לכולם.

אולם יש במצווה זו – כבכל התורה – גם משמעות פנימית עמוקה.

♦

בתלמוד הבבלי מתייחסים לאדם שמאבד חפציו בביטוי חריג. הוא מכונה "שוטה"... וכלשון אחד האמוראים רב פפא (בתחילת מסכת חגיגה): "איזהו שוטה ? המאבד כל מה שנותנים לו".

סביר להניח, שכל מי שקורא דברים אלו, מרים גבה... היתכן, עד כדי כך... אבידה היא ענין שבשגרה. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, גם לחכמים. אם כן, מהו פשר הכינוי הלא מחמיא הזה ?

האדמו"ר רבי שניאור זלמן ז"ל, מייסד חסידות חב"ד, מבאר את המשמעות הפנימית בדברים הנ"ל.

כל אחד מאיתנו, שוכנת בו נשמה אלוקית. זה לא בבחירתנו, קיבלנו אותה במתנה והיא נקראת בתורת הקבלה בתואר "מה". 'מה' = במשמעות של דבר הבטל באופן מוחלט ! ואינו מרגיש שהוא מציאות לעצמו ולכן הנשמה שבטלה לגמרי לקדוש ברוך הוא נקראת בשם זה.

כאשר אדם נכשל בחטא, וזה קורה בגלל רוח שטות שנכנסה בו, (כפי שמוסבר באריכות בתורת החסידות) הרי הוא גורם בכך, שאור הנשמה הולך לאיבוד. ממש כמו יהלום יקר המושלך באשפה...

וזה מה שרב פפא רצה לרמוז לנו בדבריו: "איזהו שוטה ? = מהי התוצאה של אותה רוח שטות הנכנסת לפעמים לאדם ?  המאבד כל 'מה' שנותנים לו" = התוצאה היא שה'מה' – אור הנשמה שלו – הולך לאיבוד.

מה יש לעשות במקרה כזה ?

עלינו לקיים מצוות 'השבת אבידה'.

כאשר נתקלים בדבר שאבד לזולת, לפעמים מדובר ביהלום גשמי, אבל יתכן גם שזו הנשמה... שהלכה חלילה לאיבוד.

בין כך ובין כך צריך להשתדל לקיים את הציווי:  "הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ, לוֹ".

לאתר את ה"בעלים" ולהחזיר לו את אבידתו בכל דרך ראויה ואפשרית.

♦

הרב יוסף ויינברג ז"ל, היה צריך להעביר לרבי מליובאוויטש פתק/בקשה בדחיפות. מאחר שהי' זה בשעת לילה מאוחרת וחדר המזכירות כבר היה סגור, החליט להניח את הפתק מתחת למפתן דלת חדרו של הרבי, מתוך מחשבה שהמזכיר בוודאי יבחין בכך ויגישו לרבי.

אולם בפועל, המזכיר לא שם לב לפתק, והרבי שהבחין בזה, התכופף והרימו מהרצפה.

למחרת נודע להרב ויינברג מה ארע. והרגיש מאוד לא נוח על הטרחה שגרם לרבי, וכתב מיד לרבי מכתב התנצלות.

ענה לו הרבי:

"הלא זה כל עניני

להגביה מה שנפל.

ובפרט וואס אנדערע האבן פארזען" (= ובמיוחד דברים שאחרים לא שמים לב אליהם).

הלוואי שנשכיל לפקוח עיניים ולהבחין מה קורה סביבנו, למצוא את ה"אבידות", גם אלה שאחרים לא שמים לב אליהן, ולהשיבן.

ונתפלל, שגם אנו, שהלכנו לאיבוד בגלות הארוכה, הקב"ה כבר ישיב אותנו למקומנו בגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר