דמיין לעצמך בנק המזכה את חשבונך בסכום של 86,400 ₪ מידי בוקר.

דמיין כי אין אפשרות לצבור כסף בחשבון. יתרת הסכום שלא ניצלת במשך היום מתאפסת מידי לילה בחצות.

מה תעשה ? תוציא כל אגורה כמובן.

לכל אחד מאתנו יש חשבון כזה - קוראים לו "זמן".

בכל בוקר, אנו מקבלים 86,400 שניות. בכל לילה הן מתאפסות וכל הזמן שלא ניצלנו אבד.

אין אפשרות לבצע "משיכת יתר". בכל יום עומד לרשותנו אותו סכום, ורק בו מותר להשתמש. בכל לילה נעלמת שארית הסכום.

אם לא השכלנו להשתמש ביתרה היומיומית, אין אפשרות לחזור אחורה. אין גם אפשרות להשתמש בזמן על חשבון מחר.

חייבים לנצל את ההווה, ולהשתמש עמו כרצון ה'.

השעון מתקתק - נצלו כל שנייה

במשך שנות מלחמת העולם השנייה הייתה לנו בשיקגו קרן הצלה, שמטרתה הייתה לסייע לפליטים. עם סיום המלחמה היו בקרן כ -  180,000 $, את הכספים העברנו ליהודים שנסעו לארץ ישראל ולפריז. היה יהודי יקר שתרם רבות לקרן ההצלה, ואף היה מעורב בה מאוד, שמו ר' שמואל ברוידא".

חושיה של שפרה חנה התחדדו, הן מדובר בסבה...

המשיך הרב הכט: "הרב ברוידא רצה לנסוע בעצמו אחרי המלחמה לפריז, להיפגש שם מקרוב עם הפליטים ולחלק להם כספים. כשחזר מנסיעתו, אמר לי: 'הרב הכט, אני רוצה לחלוק עמך חוויה שלעולם לא אשכח. נפגשתי עם המון פליטים והתעניינתי מאוד במצבם. ואז בחרתי ילד אחד מילדי הפליטים. ואמרתי לו: ראה נא, ילד יקר, אני נוסע בחזרה לאמריקה, האם יש משהו שאתה מאוד מאוד רוצה ? אני רוצה למלא משאלה אחת גדולה בשבילך'.

חשבתי, אמר הרב ברוידא, שהילד יבקש, דבר מה שלא היה יכול לקבל בזמן המלחמה: סוכרייה, בגד חדש או צעצוע. ואולי אוכל טוב... הילד היה רק בן שמונה, ומה הוא ביקש ממני ?!  הוא אמר לי בקול נרגש: אני רוצה לבוא אתך לאמריקה ולראות את הרבי !"     

באחד הימים ניגש אלי יהודי יקר, מקהילתי הקרובה. וביקש רשות לשאול שאלה אישית.

הסכמתי כמובן.  ואז הוא הפתיע אותי בשאלתו התמימה:

"כבוד הרב, אבקש שתתאר לי, בבקשה, איך הקדוש ברוך הוא מתגלה אליך ? 

והוסיף השואל:

"הרי אתה מכהן בתפקיד כה רם, רב ראשי של מדינה שנמצאים בה (לפי הערכות שונות)  כמיליון יהודים, ברור הדבר שלאדם במעמד כזה יש בוודאי מסרים ישירים מבורא עולם לעיתים קרובות ! איך בדיוק זה מתרחש ... ?"

האמת, שחשתי מבוכה לא קלה,

ותוך כדי שאני חוכך בדעתי איך להגיב.... ממשיך מיד השואל ואומר:

"בעצם נראה לי שאני מבין - איך זה מתרחש...

"הרי לימדת אותנו באחד השיעורים שהבעל-שם-טוב אמר שכל דבר שיהודי רואה או שומע הוא בהשגחה פרטית.

"כאשר הקדוש ברוך הוא מזמן לאדם 'להיפגש' במצב מסויים, הרי זה נועד כדי שילמד ממנו דבר-מה, הנוגע לתפקידו העיקרי עלי אדמות.

"וכך גם בייחס לכבוד הרב:

בדרכו חזרה לביתו, החל לפתע לרדת גשם עז ולא היה ניתן להמשיך בדרך. כך שרבי יוסף נאלץ להתעכב בביתו של אחד הכפריים. הסערה נמשכה מספר ימים. וכשנרגע מעט מזג האוויר התכונן להמשיך בדרכו. אולם הכפרי דרש ממנו תשלום בעד האכסניה.

אמר רבי יוסף לכפרי: כסף מזומן אין לי, אבל יש ברשותי חפצים קדושים שירשתי מאבי, קח בבקשה מה שאתה רוצה. הכפרי קרא לאשתו להתייעצות, וההחלטה נפלה על השעון. שהרי כך יוכלו לדייק בכל בוקר מתי לצאת לחליבת הפרה... ! ומחוסר ברירה נאלץ להשאיר את השעון בביתם.

עברה תקופה והזדמן  לרבי בער מרדושיץ לעבור דרך אותו כפר, ובחר ללון בבית הכפרי הנ"ל. הוא קיבל את החדר שהשעון של ה'חוזה' היה תלוי בו. במהלך הלילה לא עצם רבי בער עין, הוא הסתובב בשמחה וריקוד הלוך ושוב בחדר.

בבוקר התעניין אצלו הכפרי: מדוע לא ישנת בלילה ? מה סיבת הריקוד הלילי ?

ענה הצדיק:

כששמעתי את דפיקות השעון, הרגשתי שזה שעונו של ה'חוזה'.

והסביר: כל שעון המשמיע קול – 'מודיע' לבעליו כי כוד שעה מחייו עברה וכי קרבה שעתו להפרד מהעולם ... והרי זה צליל של תוגה ועצב. ואילו הקול שמשמיע שעון מיוחד זה יש בו צליל של שמחה ! המכריז ומודיע: "התקרבנו בעוד שעה לביאת המשיח".