המייל השבועי


מסתבר שהשולים תופסים מקום מרכזי...

הוא הגיע בלוויית רעייתו והתקבל אצל הרבי ל'יחידות'. הרבי קרא את הפתקה בה הוא פירט את בקשתו, ואמר, הנכם כותבים כאן על תוצאות הבדיקות, אך אינכם כותבים כאן את הסיבות שגרמו לתוצאות אלו, כדאי שתבקרו אצל רופא פלוני (הרבי נקב בשם הרופא), וה' יתברך יעזרכם ויהיו לכם בנים, ובירכם בשפע ברכות ובמאור-פנים.

בני הזוג הודו לרבי וכבר עמדו לצאת מהחדר. לפתע פנה הרבי ואמר, כמדומני שבימים אלו יש יארצייט (=הילולא) בסאטמר, והאדמו"ר נוהג לשאת דברים ולערוך סיום על מסכת מהש"ס, שמא תאמרו לי מה אמר באותו מעמד ?

אכן, השיב החסיד, האדמו"ר ערך סיום על מסכת חגיגה והתעכב על הביטוי המופיע שם  בגמרא, 'אמר ריש לקיש אין אור של גיהינום שולטת בפושעי ישראל... שמלאים מצות כרמון, דכתיב 'כפלח הרמון רקתך' אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך'. ותמה האדמו"ר, אם הם בעצם 'פושעי ישראל' איך שייך באותה נשימה לומר עליהם שהם 'מלאין מצות כרימון' ? הרי הם הגדרות סותרות ?!

פני הרבי החווירו, רעד קל נראה בפניו הק' והגיב, אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, אך לי היה קשה בדיוק להיפך אם הם 'מלאין מצוות כרימון' איך שייך באותו משפט להמשיך לכנותם 'פושעי ישראל' ?!"...




כולם חגורים ?...

רבי דובער סיכם עם אחותו הרבנית פריידא, שתגלה לו מראש, מתי אביהם, האדמו"ר הזקן, אמור ללמדה חסידות, ובאותו זמן הוא היה מתחבא בחדר (מתחת למיטה או בארון). כך זכה לשמוע וללמוד עניינים נוספים בחסידות.

לפעמים היה מרמז לה ממקום מחבואו, שתבקש מאבא הסבר נוסף על דברים מסוימים.

פעם אחת אמר רבינו הזקן לביתו הרבנית פריידא,  ביאור נפלא בעניין בגדי כהן גדול. אך משום מה, דילג ולא ביאר באותה הזדמנות את עניין ה'אבנט', שהיה אחד משמונה הבגדים של הכהן הגדול.

רבי דובער שהבחין, ממקום מסתורו, שאביו עומד לסיים ללא ביאור על ה'אבנט'. זרק לכיוון אחותו את אבנטו, לרמוז לה בכך, שתבקש מאבא שיבאר גם את עניין האבנט.

מיד נענה הרבי וקרא:

-    זוהי בוודאי שאלתו של בני !

הוא גילה את מקום המסתור וציווה עליו לצאת מהמקום...