יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן, סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ ! | |||
בכל ערב יום כיפור היה הרבי מליובאוויטש מחלק לכל קהל החסידים פיסת 'לעקאח' (=עוגת דבש). וכל אלו שלא הספיקו לקבל בערב יום כיפור, ניתנה להם הזדמנות נוספת לקבל בחלוקה שהייתה גם ביום האחרון של סוכות. בחלוקה כזו היו עוברים מאות יהודים. הרבי הי' עומד בד"כ מספר שעות. ומברך את כל העוברים לפניו ומאחל לכל אחד 'לשנה טובה ומתוקה' וכדו'. ביום שישי, כ"א תשרי שנת תש"נ (1990), יום האחרון של חג הסוכות, עמד הרבי בפתח חדרו וחילק 'לעקאח', לקהל שעדיין לא קיבל בערב יום כיפור. הפעם הוסיף הרבי ונתן לכל אחד, גם שטר של דולר, ע"מ לתת למטרות צדקה. באותו יום עמד, בתור הארוך, הר' יהודה פ. שי', שהגיע עם בתו הקטנה שהייתה בגיל שנה. כשהם כבר עמדו די קרוב לחדרו של הרבי, אחז הר' יהודה ביד בתו בצורה שתהיה מוכנה לקבל את ה'לעקאח' עם הדולר. מאחר וידה הייתה קמוצה, השתדל אביה, לפתוח את ידה. אך עשה זאת קצת מדאי חזק.... הרבי הבחין במתרחש, ואמר לר' יהודה: "אין זה דרך של חינוך, בצורה של חוזק ודוחק !" לבסוף פתחה הילדה את ידה מעצמה, וקיבלה את הלעקאח והדולר מהרבי. ♦ בתחילת פרשתנו מביאה התורה מקרה קיצוני של 'בן סורר ומורה': "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" . בהמשך הפסוקים מפרטת התורה איך מענישים את אותו בן סורר. בתורה שבעל פה מבואר בפרוטרוט מה בדיוק צריך לקרות כדי להצמיד לאותו בן את התואר 'בן סורר ומורה'. אין כאן המקום להביא את כל פרטי ההלכה, אולם זה חייב להתרחש בטווח גילאים מאוד מסוים. ההתנהגות החריגה מותנית בדברים ספציפיים וכו'. בכל אופן מסתבר, שמצב מביך כזה הוא כל כך נדיר, עד שרבי שמעון אומר שסיטואציה כזו "לא היה ולא עתיד להיות". אולם, על אף שקיבלנו איזו 'בשורת הרגעה' שדבר זה לא אמור להתרחש במציאות, בכל זאת, כשנתבונן 'בין השורות' של הדיון התלמודי, מהי הגדרתו של 'בן סורר ומורה', נוכל לשאוב מתוכם כללים חשובים שיסייעו לנו להצליח בע"ה בחינוך ילדים. ♦ כשהתורה קובעת שיש להעניש את הבן, הרי זה מפני, שכנראה, ההורים עשו מצדם את כל הדרוש, בכל 100%, ואז האחריות עברה לגמרי ל'עולמו' של הבן. אולם כל עוד ההורים לא עשו את המקסימום מצדם, ויותר מכך אם שגו בעצמם, בגישה החינוכית, או אז האחריות מופנית אליהם, ואליהם בלבד ! ולכן, חשוב לנו מאוד, להכיר את הכללים, ולנהוג על פיהם, וכך נמנע מראש תוצאה כה עגומה, ויקוימו כפשוטם, דברי רבי שמעון שסיטואציה כזו "לא היה ולא עתיד להיות".♦² בוודאי תקצר היריעה מלכתוב בה את כל תורת החינוך. ובכל אופן פטור בלא כלום אי אפשר, על כן ניגע בכמה נקודות בודדות. באותו דיון תלמודי כתוב שצריך שתהא "אמו שווה לאביו בקול ובמראה". אם נפרש משפט זה בצורה הכי פשוטה, הרי זה באמת לא מציאותי. איך יתכן שההורים יהיו שניהם בעלי אותו צליל בקולם או בעלי שוויון במראה... אבל אם ניקח את המסר החינוכי הטמון במשפט זה, נגיע למסקנה שההורים חייבים לעשות כל מאמץ שאכן יהיו שווים בקול ובמראה... כלפי מה דברים אמורים?
ולכן נחוץ ביותר שההורים יהיו שווים בקולם !
♦ הדבר החיוני ביותר, ביחסי הורים וילדים, הוא האהבה והקירוב שמעניקים להם. ילדים בריאים בנפשם, הם אלו הגדלים בבית שיש בו שמחה, רוגע והרבה אהבה. אסור שהשימוש בקול רעש ורוגז יהיה 'מטבע עובר לסוחר' בבית. רבי יוסף יצחק האדמו"ר הקודם מליובאוויטש כותב בין 'כללי החינוך וההדרכה' כמה שורות עוצמתיות בנושא זה: "רבים מהמחנכים והמדריכים טועים בזה, מה שחושבים אשר בהתרגשות, בקול רעם ורעש יגיעו למטרתם בחינוך והדרכה, ומהם מתנפלים על המחונך והמודרך בדברי רוגז... הנה חינוך והדרכה זו לא יביאו שום תועלת, וכחלום יעוף !"
♦ שמעתי בשם אחד מגדולי ישראל, גישה מעניינת איך לקרוא את הפסוק המתאר את הבן סורר ומורה, בפיסוק קצת שונה מהרגיל, וכך מתקבל מסר עצום וחזק: לשון הפסוק הוא: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" . אך אפשר לקרוא כך: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן. סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ ! שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ. וְיִסְּרוּ אֹתוֹ... וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.
שיעזור ה' ונשכיל לחנך את ילדינו בצורה הנכונה ונזכה לראות מהם רוב נחת בדור ישרים יבורך
שבת שלום הרב ברוך וילהלם בית חב"ד נהריה יו"ר | |||
|
