ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


נפתחים 'צינורות חדשים'...

החסידים שנכחו בהתוועדות רשמו את התחייבויותיהם על פתקים. הרבי עבר על הפתקים וכאשר הרבי הגיע לפתק שרשם החסיד הר' דוד דייטש, אמר לו הרבי, "דוד דייטש - צוויי מאל אזוי פיל !" (= שיכפיל את הסכום)

הסכום המקורי שר' דוד רשם היה 15,000 $, סכום עצום באותם ימים, ועל אף שגם זה היה מעל ומעבר ליכולתו הכלכלית, לא הסתפק הרבי, ודרש ממנו להכפיל את התרומה...

ר' דוד לא היסס ולמחרת בבוקר מיהר לבנק וביקש הלוואה בסך 30,000  $. לדרישת מנהל הבנק, נאלץ ר' דוד למשכן את ביתו, ששוויו היה 'רק' 16,000 $, ואת מפעל הבדים שלו, וכאשר קיבל המחאה בנקאית על סך 30,000 $. מיהר ר' דוד, מאושר כולו, להעביר את ההמחאה למזכירות של הרבי.

כעבור מספר ימים נודע לר' דוד על מפעל בדים בבוסטון שעלה באש, ובעל המפעל שהיה מעוניין לנקות את השטח, נתן רשות לאסוף מהמקום גלילי בדים ללא תמורה.

ר' דוד הגיע למקום עם משאית, והעמיס עשרה גלילים. לפתע הגיע בעל הבית ודחק בו להוסיף ולמלאת את כל חלל המשאית בגלילי בד.

כאשר חזר ר' דוד למפעל הבדים שלו, ופרק את הסחורה, גילה לתדהמתו כי מדובר בסוגי בדים יקרים במיוחד, שרק השכבות העליונות נשרפו, ואילו שאר הבד הי' במצב מצוין. בתוך זמן קצר הצליח למכור את כל כמויות הבד, והרווח היה סכום אגדי של... 90,000 $ 




הגיע הזמן להתנער...

במשך שנים רבות חיפשה מ. את בחיר ליבה. היא הייתה בחורה אנוכית מאוד ובררנית גדולה. עם כל בחור שנפגשה דיברה רק על עצמה, מה היא צריכה, מה צריכים לתת לה וכיצד הייתה מצפה שבן זוגה יתמוך בה, וכמובן  שאחרי 'הרצאה' כזו, אף בחור לא הוסיף להיפגש עמה.

מכריה הציעו לה לפנות לפסיכולוגים, שיעזרו לה לפתור את הבעיה, אך בפועל לא נוצר שינוי של ממש.  

בשלב מסוים, היא התקרבה לחב"ד, והגיעה ל'מכון חנה' במינסוטה, שם פגשה לראשונה את הרב פרידמן שהציע לה לנסוע לרבי ולקבל ממנו עצה וברכה. בתחילה נרתעה ושאלה, הרבי הוא פסיכולוג ? היא כבר שבעה מאלה רבות. הרב פרידמן אמר לה, הרבי מבין באנשים !

מ. קיבלה את עצתו והגיעה ל'יחידות' עם הרבי. היא הגישה לרבי שלושים דפים של דיאגנוזות מכל הפסיכולוגים. הרבי דפדף בדפים ואז פנה אליה ואמר, אינני מבין מה הבעיה. היא תמהה איך הרבי הספיק  לקרא במהירות כה גדולה את כל מה שכתוב בדפים שהגישה, והתחילה לפרט את קורות חייה.

ואז אמר לה הרבי, אני שומע את מה שאת אומרת. גם הבנתי זאת מהדפים שהגשת לי, אבל אינני מבין מה הבעיה עכשיו ? !

הבעיה היא שאני אנוכית מאוד, ולכן אינני יכולה לתת מעצמי למישהו אחר. 




תוכי בשליחות...

באחד מימי הקיץ, יצא התוכי לחצר הבית בדיוק כשדוד השמש התקלקל, ופֶּרֶץ עז של מים רותחים ניתז בחוזקה על התוכי. הוא קרקר בבהלה, פרש את כנפיו ופרח מחצרה של משפחת יעקובי, והמשיך במעופו עד שצנח מעולף אי שם במגרש ריק...

כמה ילדים שנתקלו לתדהמתם בתוכי ענקי וססגוני, המוטל ארצה במגרש הסמוך לביתם. הזעיקו את מר אדמון, שהיה מוכר באור יהודה, כחובב תוכים מושבע. הוא הגיע במהירות למקום, טיפל בו במיומנות רבה. ולקח אותו בעדינות לביתו.

בני משפחת יעקובי הבינו שהתוכי נפגע מסילון המים הרותחים וברח, הם חיפשו אותו בכל מקום אפשרי, ואף רתמו את שכניהם וחבריהם למשימה. אך דבר לא הועיל. וצערם היה רב על התוכי שנעלם.

לעומתם, בני משפחת אדמון התפעלו מהתוכי המיוחד שנקלע לביתם. וטיפלו בו בתשומת לב מיוחדת, עד שהבריא לחלוטין.

אט-אט התגלה כישרונו של התוכי. כאשר הטלפון צלצל בבית, הוא נהג לקרוא ברוך השם ! בעזרת השם ! ולעתים, כאשר ראה תכונה חריגה במטבח, הוא קרקר בהתלהבות, שבת שלום ! שבת שלום ! ומסתבר שזה לא היה קול קורא במדבר...

יום אחד אמרה גב' אדמון לבעלה, שהקריאות של התוכי על השבת גורמות לה חשק להכיר יותר את השבת... כך החלה משפחת אדמון להתעניין ביהדות. עד שהחליטו להשתתף בסמינר, וללמוד יותר על השבת.




"קרבן עצים" - שמעת עליו כבר ?

באופן לא שגרתי, הביא הרבי דוגמה ממסירות נפשו של החסיד ר' מענדל פוטערפאס שפעל רבות באותו זמן, מאחורי מסך הברזל.

הרבי סיפר, שאשתו ובני ביתו של ר' מענדל, הצליחו כבר לצאת מרוסיה ולחיות במדינות חופשיות, ואילו הוא נשאר שם לבד. ועל אף שהיה יכול לבחור, לא להסתכן ולעסוק עם עצמו יומם ולילה בלימוד התורה, בתפילה ובקיום המצוות. כי כל פעילות דתית שנעשתה אז בצורה גלויה, הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

בכל זאת, מה הוא בחר לעשות ?

לייסד מקוואות ! כדי לאפשר לקיים את מצוות 'טהרת המשפחה'. ועל אף שזה לא היה נחוץ כלל לחייו הפרטיים, שהרי משפחתו כבר לא הייתה עמו למעלה מעשור. אבל כשראה שאין מי שיעסוק בזה, הוא התמסר לכך באופן מוחלט.

התעסקות זו הייתה כרוכה כמובן בגיוס כספים רבים, בהתעסקות מאסיבית בבנייה, והיה ברור שהתעסקותו בדבר כזה הנוגד את חוקי המדינה, לא יישמר ב'סוד', למרות זאת הוא מתעסק בזה בהתמסרות מוחלטת.

עושים מה שצריך, כי צריך !




נתקעת ? ... זה חלק מהמסע...

יומיים לאחר ההחלטה, הוא הבחין במודעה שחברה גדולה מחפשת גרפיקאי מומחה ! הוא מיהר לשלוח קורות חיים, וכבר באותו יום קבעו לו ראיון עבודה ליום המחרת. אך השעה שנקבעה הייתה בדיוק שעת השיעור.

היה זה עבורו 'ניסיון' לא פשוט... על אף שחשש להפסיד את ההזדמנות שכה ציפה לה, הוא אמר לנציג החברה, שלא יוכל לבוא בשעה שנקבעה לראיון, מאחר שאינו מוכן להפסיד שיעור תורה. להפתעתו, השיב האיש באדיבות, שאין שום בעיה לקבוע לשעה מאוחרת יותר.

ואכן, למחרת, מיד לאחר השיעור, יצא יחזקאל ברכבו לכוון העיר. לפתע הוא חש ריח של פלסטיק שרוף. הוא כמובן עצר את הרכב, ויצא לבדוק את מקור הבעיה. משלא מצא דבר, הוא חזר וניסה להניע, אך הרכב נותר דומם לחלוטין... יחזקאל היה 'לחוץ' מאוד, אך הלחץ לא עזר, הרכב פשוט לא זז. וכך הוא עמד כשעה וחצי בצדו של  כביש שומם וחיכה למושיע. הסוללה בנייד כבר נגמרה... ולבו נחמץ על הפגישה החשובה שהפסיד. הוא נשא תפילה בליבו והתחזק באמונה שבוודאי הכול לטובה.

לפתע עצר לידו רכב יוקרתי מאד. 'מה הבעיה' ? שאל הנהג. וכששמע שרכבו 'נתקע' והוא לחוץ להגיע בדחיפות לעיר, הציע לו טרמפ עד הכניסה לעיר.




"מזל" שזה לא כתוב בשולחן ערוך ! ...

החסיד הנודע בעל מסירות הנפש הרב מענדל פוטערפס, היה מראשי הוועד, שהצליח בעבודה מחתרתית להבריח רכבות שלמות - כפי שזה נקרא 'עשאלונים' - מהגלות הנוראה.

כשאפסו כוחותיו של הרב מענדל פוטערפס, עלה בדעתו שהגיע העת שגם הוא יצטרף ל'עשאלון' הבא, ויחד עם משפחתו יצא משם. הוא שוחח על כך עם אחד מידידיו הקרובים החסיד הרב יונה כהן הי"ד,

הרב יונה נתן בו את עיניו היוקדות, ואמר, 'זאת אומרת שגם למסירות נפש יש מידה וגבול ? ...

משפט זה, הספיק לרב מענדל, להישאר ברוסיה, גם אחרי ה'עשאלון' האחרון, בני משפחתו אומנם ייצאו מברית המועצות, אך הוא החליט שלא יעזוב, וימשיך לעשות הכול למען חיי החסידים, ושמירת התורה והיהדות.




מי / מה עקום כאן ?...

בעיירה קטנה היה יהודי שחי בפשטות, ואף בצמצום ודוחק. כל חייו הוא חלם שיבוא יום ותהיה לו חליפה יפה ומהודרת. הוא חסך פרוטה לפרוטה, וכשהצטבר סכום כספי נאה, הוא פנה לחייט, שהיה מפורסם במומחיותו במלאכה זו והזמין אצלו את חליפת חלומותיו.

החייט לקח את המידות הדרושות, וקבע, שהחליפה תהיה מוכנה בעוד כארבעים יום. היהודי היה מוכן להמתין ואף לשלם ככל שיידרש, העיקר שסוף סוף תהיה לו חליפה מיוחדת.

במועד המסוכם, הגיע מיודענו לקבל את חליפתו, אך מיד במדידה הראשונה הוא שם לב ששרוול שמאל קצר מהדרוש... לא נורא, אמר החייט, תכופף קצת את ידך השמאלית כלפי מטה, ותראה שהחליפה תתאים לך בדיוק...

דברי החייט שנאמרו בהחלטיות, שכנעו את הלקוח והוא כופף את ידו כלפי מטה, עד שהשרוולים אכן התאימו זה לזה...

אך אז הוא שם לב שהגזרה של החליפה בגב מכווצת, היא אינה מספיק ישרה ואינה מתאימה לגופו... לא נורא, אמר שוב החייט, אם תעקם קצת את גופך הצידה, התפר יעמוד עליך בצורה מאוד מדויקת... גם הפעם השתכנע, להטות את גופו, וראה זה פלא, עתה החליפה עמדה עליו בצורה מאוד 'מדויקת'...




מסתבר שהשולים תופסים מקום מרכזי...

הוא הגיע בלוויית רעייתו והתקבל אצל הרבי ל'יחידות'. הרבי קרא את הפתקה בה הוא פירט את בקשתו, ואמר, הנכם כותבים כאן על תוצאות הבדיקות, אך אינכם כותבים כאן את הסיבות שגרמו לתוצאות אלו, כדאי שתבקרו אצל רופא פלוני (הרבי נקב בשם הרופא), וה' יתברך יעזרכם ויהיו לכם בנים, ובירכם בשפע ברכות ובמאור-פנים.

בני הזוג הודו לרבי וכבר עמדו לצאת מהחדר. לפתע פנה הרבי ואמר, כמדומני שבימים אלו יש יארצייט (=הילולא) בסאטמר, והאדמו"ר נוהג לשאת דברים ולערוך סיום על מסכת מהש"ס, שמא תאמרו לי מה אמר באותו מעמד ?

אכן, השיב החסיד, האדמו"ר ערך סיום על מסכת חגיגה והתעכב על הביטוי המופיע שם  בגמרא, 'אמר ריש לקיש אין אור של גיהינום שולטת בפושעי ישראל... שמלאים מצות כרמון, דכתיב 'כפלח הרמון רקתך' אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך'. ותמה האדמו"ר, אם הם בעצם 'פושעי ישראל' איך שייך באותה נשימה לומר עליהם שהם 'מלאין מצות כרימון' ? הרי הם הגדרות סותרות ?!

פני הרבי החווירו, רעד קל נראה בפניו הק' והגיב, אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, אך לי היה קשה בדיוק להיפך אם הם 'מלאין מצוות כרימון' איך שייך באותו משפט להמשיך לכנותם 'פושעי ישראל' ?!"...




לבנות בית מקדש ? גם אתה יכול !

ליובאוויטש שכנה בלב אזור מיוער, ואך טבעי שבתיה היו עשויים מעצים,  משאב זול ונוח לבנייה. אולם אליה וקוץ בה, אם חלילה פורצת שריפה, אוחזת האש עד מהרה בכל בתי העיירה.

ואכן זה קרה בראשית ימיה של ליובאוויטש. יום אחד פרצה שריפה, ועד מהרה כל הבתים היו אפופי להבות. גם בית המדרש היחיד נהרס כליל. בנסי-ניסים הצליחו התושבים להציל את עצמם ואת בני-משפחותיהם, אך כולם נותרו ללא קורת-גג.

מספר ימים עוד ליחכו הלהבות את שרידי קורות העץ, עד שאט-אט דעכה האש. תושבי העיירה שהיו ברובם יהודים פשוטים, בעלי-מלאכה חסונים. נרתמו מיד לאחר שכבו אודי האש האחרונים של הבתים השרופים, לבנות את בתיהם מחדש ולדאוג לעצמם לקורת גג.

בחודשים הבאים נשמעו קולות כלי העבודה השונים, מסורים וגרזנים. עצים נכרתו ביערות הסמוכים והובלו אל העיירה. בתים חדשים החלו לצוץ. כולם עבדו בחריצות כדי להשלים בזריזות את בניית הבתים.

בתוך המולת הבנייה הבחינו התושבים, כי ר' בנימין בונה לעצמו בית גדול ביותר. עם הזמן החלו האנשים לתמוה, לשם מה הוא צריך בית גדול כל כך, ובמיוחד לנוכח העובדה המצערת כי ר' בנימין ושרה אשתו לא נתברכו בילדים.

הבניין הלך ונבנה. הוא הרשים לא רק בגודלו, אלא גם בתוארו וביופיו. עד שנתגלה הסוד...

ר' בנימין אינו בונה בית לעצמו כי אם בית לה', בית מדרש !

מרוב דאגה לבתיהם הפרטיים שכחו התושבים להתקין בראש ובראשונה מקום שבו יוכלו להתפלל, אף שבוודאי היו נזכרים בכך כעבור זמן. אולם הוא היה אדם מיוחד. בעוד כל אנשי העיירה היו עסוקים בבניית בתיהם, עסק ר' בנימין בבניית בית- כנסת בשביל כל אנשי העיירה.

בית הכנסת שבנה נקרא על שמו "השטיבל של בנימין".




ידעת ש'גנב' גרוע יותר מ'שודד' ?...

הרב שמע את הסיפור, וטרם התפנה להכריע בנידון הוא ביקש מהם להביע את חוות דעתם בשאלה אחרת שהיה עסוק בה באותה שעה. וכך סיפר הרב,

בעירנו גרו בעבר שני חברים שהיו ידידים בלב ונפש. הם ביקשו להבטיח שהידידות תמשיך גם בדור הבא, וסיכמו שבבוא הזמן צאצאיהם יינשאו זה לזו. לפני פטירתם ציוו על כך לצאצאיהם.

לאחד החברים הייתה בת נאה, פקחית וכלילת המעלות, ולמרות שהבן של החבר היה בחור הולל וקל דעת, ביקשה הבת בכל זאת להינשא לו, רק כדי לקיים את צוואת אביה, אך הבחור ההולל לא התייחס לצוואת אביו ודחה את ההצעה.

היא נאלצה לחפש את בן זוגה במקום אחר, וכשמצאה בחור מתאים היא התנתה עמו, שאם ברגע האחרון לפני החופה יחול שינוי בדעת הבחור הקודם, היא תעדיף לקיים את צוואת אביה... החתן הסכים לתנאי המוזר. ואכן... סמוך לכניסתם לחופה בא הבחור הראשון בריצה והביע את רצונו לקיים את צוואת אביו לשאת את הכלה לאשה...  ואכן כך נעשה.

בתום סעודת החתונה, אספו החתן והכלה את רכושם ונסעו יחדיו לביתם החדש. בהיותם בדרך התנפלה עליהם חבורת שודדים ולקחו מהם את כל רכושם. הכלה התאוששה במהירות מההלם וביקשה לשוחח עם ראש השודדים, ושיתפה אותו בכל מה שאירע לה מאז פטירת אביה. משום מה נכמרו רחמיו עליה וציווה לשודדים להחזיר להם את רכושם ואף הוסיף מתנה משלו.

עתה, פנה הרב לשלושת הבנים, ואמר שבקהילה מתלבטים מי מ'גיבורי הסיפור' ראוי לקבל פרס הערכה על התנהגותו. וביקש מהם את חוות דעתם,

הבן הבכור אמר, שהגיבור האמתי בסיפור היא הכלה ! שהייתה מוכנה לוותר על בן זוגה כדי לקיים את צוואת אביה. האח השני אמר, שלדעתו הגיבור הוא החתן שוויתר ברגע האחרון על שמחת הנישואין, רק בגלל שרצה לעמוד בדיבורו. ואילו צעיר האחים אמר, שלדעתו הפרס מגיע לראש השודדים שוויתר על הרכוש שהגיע לידו ועוד הוסיף מתנה משלו...

קם הרב והצביע על צעיר האחים ואמר לו שכנראה הוא גנב את תכולת הארגז... כי מי שמזדהה עם שודד ומעריך אותו, הרי הוא דומה לו...




  נבנה ע"י WebEmpire