אדם מקשיב רק למה שמחשיב !

חוואי אחד, עזב לכמה ימים את קסם העיזים, את נעימת הפרות והגיע לבקר חבר בעיר הגדולה והמתועשת ניו יורק.

כחלק עיקרי מן הביקור, הכיר לו חברו את אחד הרחובות היותר מרכזיים בלבה של מנהטן. הרחוב רגש ורחש, עשרות אנשים התרוצצו ממקום למקום, מכוניות גדשו את הכבישים וצפרו בעצבנות, צופרי אמבולנסים וניידות משטרה ייללו ללא הרף, צהרים טיפוסי.

עוד הם מטיילים להם לאיטם ברחוב, צהל לפתע החוואי, "הי, כמה זה נפלא ! אני שומע כאן צרצר".

"צרצר" ? קרא חברו בחוסר אמון, 'אתה מדמיין!' חרץ בפסקנות. כאן זה לב לבה של ניו יורק ולא איזו חוה טיפוסית. תפסיק לחשוב על האווזים שהשארת ועל שדות החיטה ולא תשמע בדמיונך צרצורי צרצרים...

החוואי שתק לרגע, נד בראשו ואמר 'לא חבר, תשמע טוב, נכון, זו לא חווה אבל אם תקשיב טוב תבחין שיש כאן צרצר והוא מצרצר'. אולם החבר העירוני התווכח וטען שאין כזה דבר כאן. החוואי, עצר לרגע ופנה לעבר עציץ בטון ענק שבו היה שתול שיח ירקרק, חיטט במיומנות בין ענפי השיח ובתרועת ניצחון שלף משם צרצר.

החבר העירוני התפעל ואמר, 'כנראה יש לך שמיעה מיוחדת, משהו יוצא דופן, שמיעה של אחת למיליון'.

'לא ולא', ענה החוואי, ' יש לי שמיעה רגילה בהחלט. הכל תלוי במה שאתה רוצה להקשיב לו. אדם מקשיב רק למה שהוא מחשיב'.

הנה נערוך ניסיון, אמר החוואי ושלף מארנקו כמה מטבעות, בדיסקרטיות הוא הפיל אותן על מדרכת הבטון והצופרים המשיכו לצפור, המכוניות לדהור, הנהגים לגעור, והסוחרים בקול לסחור. ובתוך כל הרעש מסביב ראו שניהם כיצד עשרות אנשים נפנים כה וכה וכל אחד בודק את כיסו או ארנקו לראות אם אלו לא, במקרה, מטבעותיו שנפלו...

הכל תלוי במה שלך חשוב. שום רעש, או המולה לא יפריעו לך להקשיב ולשמוע את הדברים שבאמת קרובים ללבך.

מוסדות חינוך רבים פתחו מחדש את שעריהם בימים אלו, אלפי תלמידים יצאו מבתיהם לשנת לימודים נוספת, לרבים מהם זו השנה הראשונה. בעוד מספר ימים יצטרפו למעגל גם שאר בתי הספר ועוד אלפים רבים יכנסו למעגל הלומדים.

ההורים מקווים ורוצים מאוד לראות את ההצלחה של ילדיהם. צריך לעשות בשביל זה הרבה מאוד, אולם דבר אחד הוא קריטי עבור זה, הצורך לפתח את 'יכולת ההקשבה'. זה נוגע בנפשם של התלמידים.

רוב האנשים יכולים ב"ה לשמוע, 'יכולת ההקשבה' זה משהו אחר לחלוטין, היכולת 'להקשיב' הוא חוש טבעי שכל אדם חונן בו, אם רק ירצה. יחד עם הכישורים להיות הורים בישראל, ולדאוג לכל הצרכים הפיזיים של הילדים, כמו, להאכיל, להלביש, לגדל ולפרנס, התברכנו גם ביכולת ההקשבה, הנחוצה לילדינו לעיתים קרובות, לא פחות מחמצן ואויר לנשימה.

ישנם הורים, המוכנים לפזר ממון רב לחוגים ליועצים ומטפלים, ולתרפיות שונות, ובלבד לחסוך הליך פשוט וקל – ההקשבה לילד. אם זה בתוככי הבית, באווירה נעימה. או בטיול לילי באחד הגנים, תוך כדי גלגול שיחה טובה על דא ועל הא.

'הקשבה' היא אומנות וצריכה לימוד. היא אינה נמדדת בכמות, דהיינו בזמן אלא באיכות - בתשומת לב. באותם רגעי ההקשבה, שוכחים מכל השאר, לא עיתון ולא טלפון ושום עיסוק אחר, אין דבר אחר בעולם מאשר 'הילד'.

כל מי שזכה להתקבל אצל הרבי בחדר היחידות, בין אם היה זה ילד או מבוגר, בעל תפקיד רם או איש פשוט, יודע לספר כי הרבי תמיד הקשיב לעומד מולו. כמו כן, בזמן היחידות לא היה ספר פתוח על השולחן. דבר כזה יכול 'לשדר' לאורח שהוא בעצם 'מפריע' באמצע הלימוד... כל אחד הרגיש שהרבי נמצא אתו לגמרי ומקשיב לו בתשומת לב מרבית.

כך גם בעת 'חלוקת הדולרים' המפורסמת אצל הרבי, התור ארוך, אלפי אנשים עוברים ליד הרבי לקבלת הברכה, אבל כל אחד בתורו יכול היה להרגיש שהרבי רק איתו, מקשיב לו ולרחשי ליבו, לא רואה את זה שהיה בתור לפניו, וגם לא את זה שאחריו.

פעמים רבות, עצם ההקשבה פותרת את הבעיה !

 

כשמתייחסים בתלמוד ל'בן סורר ומורה', אומרים חכמים שאם אחד ההורים חרש או אילם לא מענישים את הבן על מעשיו.

ולכאורה אינו מובן,

כשההורה אילם, הרי הפגם נעוץ בחוסר יכול האב לדבר, ומובן הדבר מדוע פוטרים את הבן מעונש, שהרי לא היה מי שידריכו ויחנכו. אך אם האב רק 'חרש' שאינו שומע, מדוע גם אז פטור הבן על מעלליו ?

מכאן נמצאנו למדים, שאם האב לא מסוגל לשמוע, להקשיב, הוא לא יוכל לחנך ולהדריך...

בשבועות אלו אנו קוראים בתורה את ספר דברים.

ספר זה, כל כולו אלו דברים שמשה רבנו אומר גם כמחנך של בני ישראל, במהלך הדברים טמונים גם הרבה דרכים וכללים בחינוך. איך לדבר, מה לומר בפירוש ומה רק ברמז וכו',

בכלל כשיש דיבורים זה אומר שיש תקשורת... אפילו אם רק נתבונן בשמותיהם  של הפרשיות בספר זה, נוכל ללמוד מהי תקשורת נכונה.

יש הרגילים לדבר רק ב'דברים' קשים כגידים. ויש המדברים בסגנון של 'ואתחנן'.

יש הפועלים ב'עקב', דהיינו, העקביות היא נר לרגלם. ויש שכל יום 'ראה' מחדש איך לתפקד.

יש המתנהגים כ'שופטים'. ויש המעדיפים להיות כשוטרים.

יש העסוקים לומר לתלמיד 'תצא' מהכיתה. ויש המעדיפים להתעסק ב'תבוא'...

יש כאלו ש'נצבים' בעמדתם ללא שום גמישות. ויש המסוגלים להיות 'וילך' בהתאם לצורך.

אך אלו ואלו חייבים לזכור שרק כאשר יהיה 'האזינו' לתלמיד. יהיה 'וזאת הברכה'.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר



<< הקודםלרשימה המלאההבא >>




להורדת האפליקציה
במכשירי אנדרואיד