מסופר על אדם שהיה הולך תמיד נשען על מקלו שחוח כפוף ושפוף. זה הכביד כמובן על כל אורח חייו,

בני משפחתו ניסו להביא לו מזור, לקחו אותו לרופאים שונים, ניסו לטפל אצל פיזיותרפיסטים בעלי שם, וגם כשהיה נראה שהטיפול הצליח. בכל זאת הוא שוב היה חוזר לביתו כפוף.

באחד הימים הגיע לעיר אורח, ושמע מהמשפחה על המאמצים והכספים הרבים שהשקיעו בניסיונם 'ליישר' את גבו של אותו אדם ועל כך ששום טיפול לא הצליח.

אמר אותו אורח, שיש לו 'שיטה ייחודית' לרפאו, הוא יכנס עם הכפוף לחדרו לזמן קצר ביותר והוא בטוח יצליח ליישר את גבו...

אף אחד לא תלה בו תקוות רבות, אבל בכל זאת הסכימו לנסות...

וראה זה פלא, אחרי דקות ספורות יצאו שניהם מהחדר, בגב זקוף... לתדהמת כולם, הוא הסביר להם, שהבעיה לא בגב אלא במקל... הוא פשוט החליף לו את מקל ההליכה הנמוך למקל גבוה יותר...

♦

נמצאים אנו בעיצומם של ימי ספירת העומר. על מצווה חשובה זו אנו לומדים גם בפרשת השבוע. התורה אומרת "וספרתם לכם ... מיום הביאכם את עומר התנופה".

העומר הוא מידת שעורים, שבני ישראל הביאו ביום השני של פסח לבית המקדש כקרבן מנחה, ומיד לאחר מכן החלו לספור 49 יום עד חג השבועות, שהוא יום החמישים, יום קבלת התורה.

גם אחר חורבן בית המקדש, כשאין את האפשרות לקיים את מצוות הקרבת קרבן העומר, מקיימים מצווה זו של 'ספירת העומר', אנו ממשיכים לספור את הימים, מהיום השני של חג הפסח.

מלבד עצם הזכירה של ספירת העומר המקורית, בזמן שבית המקדש היה קיים, מבטאים ימים אלו צפייה גדולה ובעיקר 'הכנה' לקבלת התורה מחדש בחג השבועות.

מהי המשמעות של ספירת ארבעים ותשעה ימים, כציפייה והכנה לקבלת התורה, בכלל. ומה זה אומר לגבנו היום ?

התשובה טמונה בהבנת המשמעות הפנימית של יציאת מצרים.

"מצרים" פירושה גבולות ומיצרים, היא מייצגת את כל מה שמונע ובולם את הביטוי העצמי החופשי של נשמת היהודי. יציאה ממצרים משמעה, שחרור מכל ההגבלות, וחירות אמתית.

כמו שביציאה מארץ מצרים בפעם הראשונה, התכוננו בני ישראל מבחינה רוחנית במשך 49 יום לקבלת התורה, באותם ימים העפילו היהודים שלב אחר שלב בסולם המידות לקראת היטהרות שלימה, כדי להיות ראויים לקבל את התורה.   כך גם עתה, העבודה הרוחנית הנדרשת בימים אלו, להיטהר ולהזדכך ולהתכונן לקבלת התורה.

♦

מדוע נמשך תהליך הספירה 49 יום ?

מבואר בתורת הסוד שהתנהגותנו ומעשינו בחיים, מונעים ע"י שבעת כוחות הרגש המכונים בשם "ספירות".

כמובן, ניתן להסביר ולהרחיב באריכות רבה מה מבטאת כל אחת מהספירות/המידות, אולם בקצרה...

חסד - השפעת הטוב, נתינה ואהבה.

גבורה – ביקורתיות, שליטה עצמית. יראה,

תפארת - רחמנות, אחדות, אמת

נצח - סבלנות, אומץ לב

הוד - ענוה, הודאה

יסוד - התקשרות

מלכות - אצילות, שליטה, מנהיגות

למעשה, כל אחד מכוחות רגש אלו אף הוא מורכב משבע, [= חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד וכו'] כך שיחדיו הם יוצרים ארבעים ותשעה צרופים שונים של מידות ותכונות.

לכל אחד מאתנו יש שתי נפשות, אחת היא 'בהמית' המושכת למטה, והשנית היא 'אלוקית' המרוממת למעלה. העבודה בימי ספירת העומר, לשחרר כל יום תכונה נוספת משעבוד ל'מצרים', מהמשיכה הבהמית הטבעית. ולחבר אותה לנפש האלוקית. להתרומם ולהתכונן לקבלת התורה.

גם אם אנו נראים שחוחים ושפופים, כשאנו נגררים אחרי ה'בהמה' שבתוכנו. צריך לזכור שלכל אחד מאתנו יש נשמה קדושה וטהורה, והיא המהות האמיתית שלנו.  בימי ספירת העומר אנו מחליטים להישען על מקל גבוה יותר...

♦

למילה "ספירה" יש כמה פרושים.

המקובל הנודע רבי משה קורדוברו (הרמ"ק), כותב בספרו "הפרדס" שספירה משמעה הן "מספר" והן "סיפור". מילה נוספת מאותו שורש היא "ספיר" – אבן קריסטל שקופה ומאירה.

וזה המשמעות המעשית של ארבעים ותשעה ימי הספירה.  

כל אחד מימי הספירה 'מספר' לנו על צירוף מידות שונה. והמצווה היומית של 'ספירת העומר', מטילה עלינו משימה להאיר ולרומם בכל יום בחינה נוספת מחיינו, שיאיר כ'אבן ספיר'. ולאחר תהליך ממושך בו יתוקנו כל  מגוון הצרופים, נהייה מוכנים למתן תורה.

♦

באחד ממאמריו של הרבי הריי"צ נ"ע הוא מגדיר את נפשנו הבהמית, ואומר, שאִמרה ידועה אומרת, "הבהמה מעולם לא ראתה את השמים, ואינה יודעת שיש שמים". הואיל ובהמה היא בהמית בעצם מהותה, היא נמשכת אך ורק לדברים ארציים וחומריים, ואין לה שום הבנה והשגה בדבר שהוא מעל הארציות. כזאת היא גם הנפש הבהמית – היא נמשכת לעניינים ארציים וחומריים בלבד ואין לה שום טעם והרגשה בעניינים רוחניים ואלוקיים.

על כך נעבוד בימים אלו להרים את הראש... כנאמר 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה'.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה