קרבן הנרות

פרשת 'ויקרא' היא הפרשה הראשונה בספר 'ויקרא', שרובו ככולו עוסק בנושא הקרבנות.

על הפסוק " אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַי-ה-וָ-ה, מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם", שואלת תורת החסידות: למה נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב"?

אלא הקרבן הוא אכן "מכם", מעצמכם ממש - עליכם להקריב את נפשכם  - קרבן לה'.

מסופר על יהודי פשוט, שהיה עגלון במקצועו. ובאחד מערבי השבתות כשהיה  בדרכו לביתו, תעה, השעה התאחרה, והוא הגיע לביתו רק כמה שעות אחרי כניסת השבת.

כאב לו מאוד על חילול השבת. בצר לו ניגש לרב העיירה וסיפר מה שקרה, וביקש הדרכה איך יכופר חטאו.

כשהבחין הרב שהיהודי מצטער באמת על חילול השבת, הקל עליו, והציע לו לתרום 2 נרות לבית הכנסת לקראת שבת ובזה יכופר עוונו.

באותה עיירה התגורר אז הצדיק רבי מיכל זצ"ל (המכונה "המגיד מזלוטשוב"). וכשנודע לו על התיקון הקל שנתן הרב לעגלון, תמה מאוד בליבו, אך לא אמר דבר.

לקראת שבת הביא העגלון לבית הכנסת 2 נרות, והנה טרם הספיקו המתפללים להגיע וליהנות מאורם פרץ למקום כלב. חטף את הנרות וברח.

ליבו של העגלון נשבר. הוא ראה בכך סימן משמים שתשובתו לא התקבלה. ופנה שוב בכאב לרב העיירה. הרב ניחם אותו שאין זה אלא מקרה, ובערב שבת הבא שוב יביא 2 נרות לבית הכנסת.

אך גם הפעם קרה דבר מוזר. טרם הספיקו המתפללים להגיע נמסו הנרות ולא נשאר מהם כלום. חזר העגלון לרב בשברון לב. הרגיעו הרב וביקש ממנו להביא שוב 2 נרות לקראת שבת הבאה.

כאשר התופעה חזרה גם בפעם השלישית, וכבו הנרות מיד בכניסת השבת. הבין הרב שיש דברים בגו, ועלה בדעתו שהתופעות המופלאות מתרחשות בגלל התמיהה/הקפידה של הצדיק רבי מיכל זצ"ל שהיה באותו בית כנסת. וייעץ לעגלון לנסוע לבעל שם טוב (רבו של רבי מיכל) ולשתפו בכל מה שהתרחש.

העגלון נסע מיד לבעש"ט וסיפר את הכל.

השיבו הבעש"ט:

דרך התשובה שקיבלת מהרב מצוינת !

והדריכו הבעש"ט שלקראת השבת הקרובה יביא שוב נרות לבית הכנסת. והוסיף לו הבטחה שהפעם לא יאונה להם דבר. במקביל ביקש ממנו למסור מכתב לצדיק רבי מיכל.

ראשית דאג הבעש"ט שרבי מיכל בעצמו יחווה סיטואציה כמעט דומה ואז הסביר לו כי כאשר יהודי מיצר ודואג באמת על מעשיו. גם 2 נרות לשבת יספיקו עבורו להביא הכפרה מושלמת.

בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו מקריבים קרבנות על-גבי המזבח, הן כדי לכפר על חטאים ועוונות והן כאמצעי להתקרבות אל הקב"ה.

כיום אין לנו בית-המקדש ואין אנו יכולים להקריב קרבנות כפשוטם של דברים, אבל המשמעות הרעיונית של הקרבנות היא נצחית והיא תקפה גם בעבורנו, כאן ועכשיו.

 

'קרבן' הוא מלשון קירוב, התקרבות.

כלומר, הקרבן מבטא תהליך של התקרבות בין האדם לבין קונו. מצוות הקרבת הקרבנות אומרת אפוא, שחובה על האדם לנסות להתקרב ככל האפשר אל הקב"ה. וכל התקרבות שהאדם עושה באמת. הרי זה קרבן שלם וטוב.

 

ובלשון התלמוד (מסכת מנחות דף קי):

"נאמר בעולת בהמה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ,  ובעולת עוף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ,  ובמנחה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ.  לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".

 

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר



<< הקודםלרשימה המלאההבא >>




להורדת האפליקציה
במכשירי אנדרואיד