אחד מחכמי ישראל נסע עם תלמידיו. בדרכם עברו דרך יער, תוך כדי נסיעה הבחין הרב בכפרי אחד הבונה בקתה במעבה היער.

ביקש החכם מהעגלון לעצור את העגלה, והוא ירד כדי להתבונן מקרוב במעשיו של הכפרי.

התלמידים לא הבינו מה מיוחד במעשה הכפרי ? מה ראה לנכון 'לבזבז' זמן יקר לבחון את תהליך בניית הבקתה ? אך הבינו שיש דברים בגו והמתינו בסבלנות.

כשחזר רבם לעגלה מלא התפעלות ממה שראה, גברה תמיהת התלמידים שבעתיים ...

הסביר הרב:

ראיתי איך הכפרי אוסף את העצים. וכשרצה להעמידם זה על זה כדי ליצור דופן. היה לו קושי טכני. שהרי עצי היער אינם חלקים ומהוקצעים, הם מלאים בליטות. ואיך יעמדו יפה זה על זה ?

ניתן היה לחתוך את כל הבליטות ולישר את העצים, ואז להניחם זה על גבי זה, אך הכפרי לא כך עשה,

במקום לחתוך את הבליטות ש'הפריעו'. הוא התאמץ ליצור שקעים בעץ התחתון בגודל ובצורת הבליטה על מנת שכל בליטה "תתיישב" היטב בשקע שיצר, וכך התחברו להן קורות העצים יפה זו לזו. ובצורה כזו אין ספק שהבניין יציב יותר.

ממנו למדתי הוראה נפלאה, הסביר הרב.

כשנדמה שיש לזולתנו 'בליטה' דהיינו חסרון, על כל פנים משהו שנראה לנו כבעיה. יש לנו שתי אפשרויות: האחת, לחתוך את הבליטה, לישר את העץ, כלומר, לשנות את הזולת. לפעמים אפילו בצורה כואבת. אבל יש לנו גם אפשרות אחרת. מאמצת ומאתגרת יותר.

יש לנו אפשרות לפנות בתוכנו מקום, לעשות 'שקע' בעצמנו ו'לקבל' את הזולת בדיוק כמו שהוא !

זה אמנם קשה יותר, אבל זה מה שנותן לעם ישראל את היציבות ואת השלימות.

♦

כשיעקב אבינו חלה, בא יוסף לבקרו.

הוא הביא עמו את שני בניו, מנשה ואפרים, כדי שיברכם יעקב.

כשהושיב יוסף את בניו לפני אביו, לקראת הברכה, מספרת התורה: "וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו".

אבל יעקב, שלא רצה להניח את יד ימינו על מנשה, שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו והניח את ימינו על אפרים הצעיר, ואת שמאלו על מנשה הבכור.

יוסף ביקש לשנות את התנוחה הזו (שבטח גם לא הייתה נוחה ליעקב), וכלשון הפסוק: "וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה". אך יעקב מאן ואמר לו "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ ".

מעשהו של יעקב מעורר תמיהה, לכאורה,

לו יצויר שמורה רוצה שתלמיד מסוים ישב בכיתה במקום שונה, הדרך הפשוטה והמהירה בה ינהג היא, בדרך כלל, להורות לו לקום ולהחליף מקום.

מדוע לא נהג כך גם יעקב אבינו ?

מדוע לא ביקש ממנשה ואפרים להחליף מקומות.

במקום זאת יעקב "שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו" כדי לברכם (תנסו בעצמכם לעשות זאת.. ומיד תרגישו בחוסר נוחות...)

יעקב אבינו מלמד אותנו יסוד גדול בייחסי אנוש:

כשמבחינים ב'חסרון' או 'בעיה' בזולת, לא צריך למהר לשנות או לתקן אותו, יתכן מאוד שהשינוי צריך להיות דווקא אצלנו !

כן, אנחנו צריכים לעשות את ה"שקע" אצלנו ולקבל את הזולת כמו שהוא, אנחנו צריכים לטרוח ל"שכל" את ידינו, ולא לצפות שהשני "יחליף מקום", כדי שיהיה לנו קל ונוח לקבל אותו.

שינוי קטן שנעשה בעצמינו, יתקן את המצב ויחסוך לזולתנו 'בושה' או אי נעימות (ולפעמים אף יותר מכך).

החיים שלנו דומים להרכבת פאזל. ככל שיש יותר חלקים כך מלאכת ההרכבה מאתגרת יותר.

אבל, דבר אחד ברור, לעולם לא יתחברו החלקים זה לזה, אם לא ייתן אחד מקום בתוך תוכו לבליטה או לעקמימות של זולתו.

רק החיבור האמתי יביא לתמונה השלימה.

ובלשון חז"ל: "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים".

♦

ואסיים בלשון תפילתו המפורסמת של רבי אלימלך מליזענסק:

תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונו 
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, 
ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה...

שבת שלום ומבורך

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר