רבי אהרן רוקח היה האדמו"ר הרביעי בשושלת בעלזא, את כל משפחתו הוא איבד בשואה, אך הוא עצמו ניצל וחולץ מגטו בוכניה. בשנת תש"ד (1944) הצליח להגיע לארץ. תחנתו הראשונה לתפילת מנחה הייתה בעירנו נהריה.

למרות הפצרת חסידיו שיגור בירושלים, הוא החליט, לגור דווקא בתל אביב, ואף קבע את ביתו במרכז העיר, ברחוב אחד העם.

באותו רחוב שהיה, כאמור,  במרכז תל אביב, הייתה תנועת רכבים גם בשבתות וחגים, אולם רבי אהרן שהיה רגיל ללמד זכות על כל יהודי, בכל מצב שהוא. היה מנענע בראשו על כל רכב שהיה עובר, ואומר ״מזל טוב״... והסביר, שככל הנראה, לקחו ברכב אישה בדרכה לחדר לידה... ואין זה סתם חלול שבת.

באחד השבתות עברה לידו משאית. וגם הפעם נענע רבי אהרן בראשו, כדרכו, ואמר ״מזל טוב״. אמרו לו המלווים: ״רבנו, לא יתכן שיש כאן אישה יולדת, הרי זו משאית המיועדת להובלת משאות !״. ענה להם רבי אהרן: ״מה אתם רוצים, שאם הוא לא מצא רכב פרטי, שלא ייקח את אשתו לחדר לידה ?...״ ואכן לבסוף התברר שהמשאית הייתה בדרכה לבית הרפואה...

לחנות תכשיטים בבני ברק, נכנסה ילדה קטנה, בלבוש קצת מרושל.  בעל החנות ראה אותה מתבוננת במדפים המנצנצים ושאל אותה: אם הוא יכול לעזור.

ענתה הילדה, כי היא מחפשת שרשרת זהב עם יהלומים. המוכר הוציא מכיסו מפתח קטן, פתח את חלון הוויטרינה שמאחוריו, שלף משם מעמד פלסטיק שעליו היו ענודות מספר שרשראות והציג אותן בפני הילדה.

הילדה בחנה את השרשראות בעיניים מוקסמות, ומהר מאוד הצביעה על אחת מהן. 'את זו אני רוצה', אמרה. 'אבל זו שרשרת יקרה ומתאימה לאישה, זה לא לילדה כמוך', אמר המוכר. 'כן, אני יודעת, אמרה הילדה. זו מתנה לאחותי הגדולה'.

והמשיכה, 'מאז שאבא ואמא נפטרו, היא אבא ואמא שלנו. היא עושה הכל עבורינו. מכינה, מכבסת, דואגת, קונה לנו את כל מה שאנחנו צריכים. היא עובדת קשה ואת כל הכסף היא מוציאה עלינו, ולא קונה לעצמה כלום. לכן החלטנו כל האחים לקנות לה הפתעה. שנה שלמה חסכנו כסף, לא קנינו שום ממתק, שום משחק, כל מטבע שהיה לנו שמנו בצד ועכשיו אנחנו רוצים לקנות לה הפתעה לכבוד החג'. סיימה הילדה את ההסבר.

הילדה שלפה מתוך התיק שלה שקית ניילון משופשפת ומעט כבדה והניחה אותה על דלפק הזכוכית. המוכר פתח את השקית, היה שם מצבור לא קטן של עשרות אגורות, הרבה חצאי שקלים, קצת מטבעות של שקל אחד ומטבעות בודדים של חמשה שקלים. בהערכה מהירה ונדיבה הוא העריך את תכולת השקית ב-200 שקלים במקרה הטוב.

'יש מספיק כסף ?' שאלה הילדה ותלתה במוכר עיניים שואלות 

"בהיותי אצל חמי, הרבי הריי"צ מליובאוויטש, בעיר אטווצק (Otwock) שבמרכז פולין, לקחני עמו לביקור גומלין אצל אחד האדמו"רים.

הביקור נערך בבית המדרש, בשעה שאותו אדמו"ר ישב בראש השולחן בעת סעודה/התוועדות עם חסידיו. כשנכנס חמי, הרבי הריי"צ, לבית המדרש, כיבדו האדמו"ר המארח והושיבו על ידו בראש השולחן, וציווה לגבאי להגיש "כיבוד" לשולחן.

הגבאי הביא בשולי גלימתו כמה מיני פירות, והעמידם בקצה השולחן, ודחף אותם באופן שהתגלגלו לכל אורך השולחן – שלא היה כל כך נקי... והיו עליו שאריות של קליפות וכו'... (כמו שקורה בד"כ אחרי הסעודה)  - עד שהגיעו לראש השולחן.

האדמו"ר המארח לקח פרי, חילקו לשתים ואחר שאכל ממנו הוא רמז לחמי, הרבי הריי"צ שגם הוא יאכל.

בהכירי את חמי, הרבי, ידעתי שמצד טבע ותכונת נפשו לא יהיה מסוגל לאכול את הפירות בצורה כזו... והייתי מסוקרן לראות מה הוא יעשה במצב כזה...

הגיב הרבי ואמר לאדמו"ר שברצונו לומר דבר תורה:

אמרו חז"ל "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". 

שאלתי את עצמי מה כבר אפשר לשוחח עם אדם במשך דקה או שתיים או שלוש. אך ראיתי שלכולם הבעת פנים אחרת כשהם יוצאים מהפגישה, והבנתי שלמרות שאלה פגישות קצרות מאוד, בכל-זאת נאמרים שם דברים מיוחדים... חשבתי שזה גם מה שיהיה אתי: אני אכנס, אגיד שלום ועוד משהו, ומה שאספיק אספיק ואז אצא.

כשנכנסתי לרבי, הרבי קם והורה לי לשבת... התיישבתי והתחלתי מיד לדבר.  ראיתי שהרבי מתעניין. הוא התעניין מאוד איך נפלתי בשבי ורצה לשמוע כל מה שעבר עלי בשבי.

הזמן עבר בלי שהרגשתי. אני מציץ בשעון ורואה שעברו כבר יותר מדקותיים ויותר משלוש דקות ומתחיל להבין שהרבי באמת מעוניין לשמוע אותי ובאמת מעודד אותי לספר לו את סיפור הנפילה בשבי ואיך אני חי אחרי השחרור מהשבי.

אני חושב שיש לכל אדם שנפגע חשק להדחיק מה שיותר מהפגיעה, וכאן אתה יושב עם יהודי שיודע לדובב אותך, ואתה מסוגל פתאום להחזיר את הזכרונות בלי להרגיש בכאב ובביזיון, אם בכלל היה כאן ביזיון. יש לו הקשבה מרפאת.

השאלות וההקשבה שלו מכניסות את הדברים הכי קשים לממד אחר. כשאתה מספר לו, הוא מביט אליך בהבנה, שמנחמת אותך על כל כאב

כתוב במשנה במסכת אבות עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. על הנסיון האחרון מספרת התורה בהרחבה ובהדגשה ש" הָאֱ-לֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם".

זה סיפור מרגש המוכר לכולם אודות עקידת יצחק על ידי אביו אברהם במטרה לשחטו כקרבן על המזבח. ברגע האחרון עצר המלאך את אברהם והקרבן הוחלף באיל שהיה מוכן במקום.

מה בעצם התרחש כאן ?

מה הייתה המטרה של הניסיון העשירי הקשה מכולם ?

אם נחפש מטרה – נחטא למטרה...

הקדוש ברוך הוא ניסה את אברהם. ובעמידתו המדהימה בניסיון זה הוא בעצם חינך ולימד את כל יוצאי חלציו – דהיינו: אותנו -  שיהודי נדרש לעשות את מה שמצווים עליו גם אם אין לו שום ריווח בדבר. ויתירה מזו גם אם יש לו רק 'הפסד' ממשי. בכל זאת הוא מוכן להשליך חייו מנגד ולעשות האמת מפני שהוא אמת.