כידוע הרבי הקודם סבל משיתוק ברגליו ובכל בוקר בשעה קבועה היו באים לתת לו זריקה. באחד הימים בחודש כסלו באו לתת לו את הזריקה, וראו שיושב ליד השולחן, אך אינו מפנה את מבטו ולא מגיב לאף אחד, עיניו  היו עצומות ופניו להבים. בני המשפחה נבהלו.

כשנכנס הרבי, החתן לחדרו הק', הוא היטה את אוזנו ושמע שחמיו, הרבי, אומר פרשת "אז ישיר" בדביקות נפלאה, וחזר על כך כמה פעמים. הוא רמז לבני המשפחה שאין סיבה לדאגה, והוא נשאר עם הרבי בחדרו,

כאשר כילה הרבי את אמירת השירה, היה ניכר על פניו הק' שביעות רצון, וכשהבחין בחתנו, אמר "ברוך השם, ברוך השם הכול עבר בשלום".

למחרת הגיע מברק, בו נאמר, כי החסידים עברו את גבול רוסיה לשלום והגיעו לפשעמישל שבדרום מזרח פולין... היו אלו אותה חבורת חסידים שעתה ישבה עם הרבי בהתוועדות בפריז...

אחד מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן היה רבי בנימין, המכונה בפי החסידים  ר' בנימין קלעצער - ע"ש מסחרו בבולי עץ (בשפת האידיש). באחד השנים הזדמן לו להיות בשבת 'זכור' בעיר זעזמער.

כידוע, השבת שלפני חג הפורים נקראת שבת 'זכור', בה קוראים בתורה על  הציווי לזכור את מה שעשה לנו עמלק, שבא להילחם בעם ישראל בצאתם ממצרים.

בעיר זעזמער התגורר אדם בשם ר' זלמן, הוא היה מוכשר, למדו וגאון עצום. אך מאור החסידות עדיין לא זכה ליהנות.

כשהבחין הגבאי של בית הכנסת ברבי בנימין שהוא איש נכבד, כיבדו לעלות לתורה לקריאה של פרשת זכור. ר' זלמן, נכח במקום, והבחין שכאשר רבי בנימין קורא את הפרשה, השתנה מראה פניו, והי' ניכר עליו שיש לו באמת שנאה עצומה ל'עמלק'.
בסיום התפילה, ניגש  ר' זלמן אל ר' בנימין, ושאלו, מה רע עשה לו עמלק, יותר מלכל יהודי אחר, שהוא שומר לו שנאה שכזו ? ... היכן הוא 'רכש' סלידה כה עצומה מעמלק, עד שרואים זאת בפניו ?

השיב לו רבי בנימין, כי הרבי האדמו"ר הזקן , הסביר, מהי 'קליפת עמלק' !

ר' זלמן שהמושג 'קליפת עמלק' היה חדש עבורו, ביקש להיפגש עם הרבי. רבי בנימין שלחו לחסיד ר' מאיר בן רפאל מוילנא, וכתב לו "נא לקבל את האפרוח... ולשלחו לליאזנא לאדמו"ר הזקן".

לימים נעשה ר' זלמן לאחד מגדולי החסידים. הוא מפורסם בשם - ר' זלמן זעזמער.

באחת העיירות, הסמוכות לליאזנה שברוסיה הלבנה, התגוררה אישה אלמנה עם שתי בנותיה ובנה. ביתם שימש גם כפונדק דרכים לפרנסתם.

הבת הבכירה נישאה לאברך למדן וירא שמים, וגם אחר הנישואין הוא נשאר עם זוגתו להתגורר בבית חמותו והמשיך בתלמודו.

כאמור, שימש הבית גם כפונדק, אליו היו באים הנכרים ללגום כוסית יי"ש, וביניהם היה מגיע גם כומר העיירה, שאהב להתרועע עם האברך ולהתווכח עמו בענייני דת. תמיד היה האברך מנצח את הכומר, וזה פיתח אצלו גאווה וגסות רוח.  חבריו ניסו להניא אותו מהדיונים הממושכים עם הכומר, אך ללא הצלחה.

כעבור זמן הציע הכומר לאברך, לבוא עמו לעיר הגדולה, להתווכח בענייני דת גם עם ראש הכמרים. בתחילה הוא מיאן לעשות זאת, אך הכומר המשיך לדבר אתו על כך שוב ושוב, עד שהאברך התפתה לנסוע, ואף שהה שם מספר ימים, בהם התייחסו אליו הכמרים בהדרת כבוד.

הדבר חזר על עצמו מספר פעמים, ולתקופות ממושכות יותר, עד שהאברך עזב לגמרי את ביתו ושלח מכתב לאשתו, בו סיפר שהוא מתגורר אצל ראש הכמרים, והובטח לו, שאם יישאר שם, יקבל משרה חשובה ומכובדת.

כשקלטו אשתו וחמותו את המשמעות המבהילה של המכתב, שבעצם הוא עומד להמיר את הדת, נסעו בבהילות, לאדמו"ר הזקן והתפרצו לבית מדרשו ביללות ובבכי, בזעקת "הצילו !" הם התחננו שהרבי יציל את חתנם משמד !

אישה צעירה, תושבת ירושלים, אם לחמישה ילדים קטנים, חלתה ל"ע במחלת הכבד. לאחר טיפול ממושך בבתי רפואה בארץ, כשנכחו הרופאים לדעת שהכבד אט אט מפסיק לתפקד, הוחלט ע"י הצוות הרפואי, שהסיכוי היחיד להצלת חייה כרוך בהשתלת כבד.

לצורך ניתוח מסובך זה, היה עליה לטוס לבית רפואה מסוים בארצות הברית, המתמחה בהשתלות, ולהמתין שם עד שימצא תורם מתאים.

היא יצאה בטיסה הראשונה לארה"ב. אמבולנס מטעם בית הרפואה חיכה לה בשדה התעופה, והסיעה במהירות למחלקה המיוחדת.

לאחר סדרת בדיקות, הגיעו הרופאים למסקנה קשה: מצבה מידרדר והזמן דוחק, עליהם להתחיל בחיפושים קדחתניים לאיתור כבד מתאים לגופה

הם שיתפו את האישה בפרטים, ואמרו לה שלהערכתם הכבד שלה לא יוכל להחזיק מעמד יותר מחודש ימים. אם ימצא תורם בזמן הזה – מה טוב. אך אם לא... הם ייאלצו לשלוח אותה חזרה לארץ. הם אינם רוצים לקחת אחריות.

היא שכבה במיטתה, עיניה לחות, ולא פסקה מלקרוא בספר תהילים ולהתפלל שיימצא עבורה תורם מתאים.

ימים עברו, היא ספרה אותם לאחור במתח רב...