בשנת תשל"ג (1973) הגיע לבית מדרשו של הרבי יהודי שהיה 'גאון', אך יחד עם זאת, הוא היה גם תימהוני... למרבה הכאב, הוא נקשר רעיונית לנצרות ופעל למען 'אותו האיש' (אבי הנצרות).

הוא ביקש להיכנס לשוחח על כך עם הרבי. ואכן, בי"א שבט הוא התקבל ליחידות, לא ידוע מה דיבר עמו הרבי, אך כשיצא מהיחידות הוא רק סיפר שהוא היה אמור לטוס למחרת לפלורידה להתמנות לכומר... אך לעת עתה הוא דוחה את הרעיון.

הוא נשאר בשכונה, והיה בבית המדרש עוד כמה שבועות. ואז החליט שהוא בכל זאת עוזב, וכתב פתק לרבי שהוא מודה לו מאוד על היחס החם שנתן לו, אבל בגלל היחס השלילי שיש כאן ל'אותו האיש', הוא החליט שלא יוכל יותר להישאר.

מדהים לקרוא את המענה המיוחד והאישי שכתב לו הרבי בי"ז אדר תשל"ג:

"אינו נכון כלל וכלל ובוודאי אשר אין זה רצון השם. ויישאר כאן על-כל-פנים עד לאחר תשרי הבא-עלינו-לטובה באופן שנוכל לחוג ביחד כל ג' הרגלים (וכן יום הולדתי) – כולל שמחת תורה – וינצל הזמן ללימוד התורה ועיון בה בחיות ועד שיוכל להחיות גם אחרים.

והשם יצליחו – כי זהו רצון השם.

אזכיר על הציון"

ובהמשך לזה, סיפר הרבי, כעבור 3 ימים בהתוועדות את הסיפור המופלא הבא:

✿

באחת העיירות, הסמוכות לליאזנה שברוסיה הלבנה, התגוררה אישה אלמנה עם שתי בנותיה ובנה. ביתם שימש גם כפונדק דרכים לפרנסתם.

הבת הבכירה נישאה לאברך למדן וירא שמים, וגם אחר הנישואין הוא נשאר עם זוגתו להתגורר בבית חמותו והמשיך בתלמודו.

כאמור, שימש הבית גם כפונדק, אליו היו באים הנכרים ללגום כוסית יי"ש, וביניהם היה מגיע גם כומר העיירה, שאהב להתרועע עם האברך ולהתווכח עמו בענייני דת. תמיד היה האברך מנצח את הכומר, וזה פיתח אצלו גאווה וגסות רוח.  חבריו ניסו להניא אותו מהדיונים הממושכים עם הכומר, אך ללא הצלחה.

כעבור זמן הציע הכומר לאברך, לבוא עמו לעיר הגדולה, להתווכח בענייני דת גם עם ראש הכמרים. בתחילה הוא מיאן לעשות זאת, אך הכומר המשיך לדבר אתו על כך שוב ושוב, עד שהאברך התפתה לנסוע, ואף שהה שם מספר ימים, בהם התייחסו אליו הכמרים בהדרת כבוד.

הדבר חזר על עצמו מספר פעמים, ולתקופות ממושכות יותר, עד שהאברך עזב לגמרי את ביתו ושלח מכתב לאשתו, בו סיפר שהוא מתגורר אצל ראש הכמרים, והובטח לו, שאם יישאר שם, יקבל משרה חשובה ומכובדת.

כשקלטו אשתו וחמותו את המשמעות המבהילה של המכתב, שבעצם הוא עומד להמיר את הדת, נסעו בבהילות, לאדמו"ר הזקן והתפרצו לבית מדרשו ביללות ובבכי, בזעקת "הצילו !" הם התחננו שהרבי יציל את חתנם משמד !

הרבי הגיב, שאינו יכול לעזור במאומה, אך יוכל רק לספר מה שאירע בשנת תקכ"ט (1768) במקרה דומה אצל רבו במעזריטש.

וסיפר: גם אז היה מדובר באברך למדן, שרוח שטות דבקה בו להמיר את דתו, ואביו נכנס למגיד ממעזריטש לבקש ממנו עצה וברכה ופרץ בבכי. כששמע המגיד את הדברים, אמר דברי תורה על הפסוק "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'", וביקש שעשרה תלמידים יאמרו פרקי תהילים עד אור הבוקר.

וכשהאיר הבוקר הופיע האברך בבית המדרש...

כשאדמו"ר הזקן סיים את הסיפור, הוא עזב את בית המדרש.

עשרה תלמידים שהבינו את המסר, לקחו על עצמם לומר תהילים עד אור הבוקר, ושוב התרחש הפלא. עם אור הבוקר האברך חזר ונכנס לבית המדרש, והצטרף לאמירת התהילים בדמעות שליש. (הסיפור מובא באריכות בספר 'ליקוטי דיבורים' של הרבי הקודם).

✿

בתחילת הפרשה, מספרת לנו התורה, שהמסלול שבני ישראל אמורים ללכת דרכו, יהיה "דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר". מיד אחרי זה מובא, שמשה רבינו לקח "אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ", שהרי זו הייתה בקשת יוסף לפני פטירתו,

כשנתבונן בלשון הפסוק, נוכל לחוש אי נוחות מסוימת (בלשון עדינה מאוד), כי הרי כשמסופר בסוף ספר בראשית על פטירת יוסף, כתוב בפסוק "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם", לכאורה היה הרבה יותר מכובד, אילו הייתה התורה כותבת בפרשתנו, שמשה רבינו לוקח "את ארון יוסף עמו", מדוע התורה "מתעקשת" לכתוב שמשה רבינו לקח את עַצְמוֹת יוֹסֵף ?

ברור אם כן שהתורה רוצה לספר לנו משהו עמוק יותר, פנימי יותר. ה'עצמות' אינם רק עצמות כפשוטן, התורה מרמזת, שלקראת ההליכה "דרך המדבר", לקח אתו משה רבינו גם את העצמיות של יוסף, את מהותו העצמי של יוסף הצדיק. כי כדי לשרוד במדבר, על כל המשמעות שבזה, נחוץ ביותר "צידה לדרך", אז וגם היום, וכל עוד אנו נמצאים ב"דרך המדבר" במובן הרוחני.

מדבר מסמל מקום של שממה רוחנית, מקום שאין סביבה התומכת בחיים רוחניים, להיפך הסביבה מגרה את היצרים השליליים והמהלך שם עלול, חלילה, ליפול על כל המשתמע מכך...

✿

איך עצמות יוסף, העצמיות של יוסף יכולה לסייע בזה ?

העצמיות של יוסף באה לידי ביטוי במשמעות של השם "יוסף".

כשמסופר בפרשת 'ויצא' בחומש בראשית, על לידתו של יוסף, כותבת התורה מדוע בחרה לו אמו, של יוסף, רחל, שם זה. ושם נאמר: "יֹסֵף ה' לִי, בֵּן אַחֵר". הכוונה הפשוטה בדברי רחל, הייתה, תפילה לה' שייוולד לה בן נוסף, ואכן זכתה ללידת בנימין.

אך יש בדבריה, כמובן, גם רמז למהותו העצמי הרוחני של בנה – יוסף.

יוסף הצדיק פועל שיתווסף "בן" נוסף, ואפילו אחד שכבר נעשה 'אחר', דהיינו, שחצה את הקווים, והתרחק לגמרי מהזהות היהודית הפנימית, הוא כבר עומד להיות כומר לעבודה זרה, בכל זאת, יוסף 'דורש' ופועל שיחזירו אותו להיות 'בן'.

ואת החיזוק הזה, נתן משה רבינו לעם ישראל מיד כשיצאו ממצרים לקראת ההליכה ב"דרך המדבר", במקום השממה הרוחנית.

משה רבינו אומר לעם ישראל שצריך לזכור תמיד את העצמיות של יוסף ולהפנים אותה, עד שזה יחדור לנו לעצמות !...

כל יהודי הוא 'בן', וגם כשחלילה נפל והוא כבר נראה 'אחר', אסור להתייאש ממנו, צריך לעשות הכל להחזירו להיות בן לאבינו שבשמים.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר