ה'אור החיים' הקדוש מגדולי פרשני התורה, הלא הוא רבי חיים בן עטר, חי מרבית שנותיו בארץ הולדתו, מרוקו. שם עסק לפרנסתו כשכיר יום במלאכת הצורפות. אולם הוא היה יוצא לעבוד רק בזמן שלא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו, ובשאר הימים היה הוגה בתורה.

כאשר מלך מרוקו חיתן את ביתו, הוא הזמין תכשיטים אצל אותו צורף מפורסם שרבי חיים היה משתכר אצלו. והצורף התחייב לספק את התכשיטים בזמן המיועד. באותה תקופה רבי חיים לא היה זקוק לכסף, ולכן כמעט לא הגיע לעבודה, אלא שקד על לימודו, וזה גרם שהתכשיטים לא היו מוכנים בזמן שנקבע מראש.

מועד החתונה התקרב והמלך ביקש לקבל את התכשיטים, אך התברר שהם עדיין לא מוכנים. המלך, כמובן, כעס מאוד. והצורף, בשנאתו ליהודים, תלה את האשמה ברבי חיים בן עטר, וטען שהעיכוב נגרם בגלל שהוא לא הופיע באופן סדיר לעבודה. והמלך ציווה להענישו ולהשליכו לגוב האריות, כדי ששם ימצא את מותו.

כאשר באו לקחת את רבי חיים להשליכו לגוב האריות, ביקש מהם שיאפשרו לו לקחת עמו מספר דברים נחוצים. בדרכו לגוב האריות, ליוו אותו רבים מבני ישראל בבכיות וצעקות ובצער רב, ואילו הנכרים, שונאי ישראל, שמחו לאיד.

כעבור כמה ימים, באו להוציא את עצמות הנטרף ושאריות הגופה, ומה מאוד השתוממו לראות שהנדון למוות, רבי חיים בן עטר חי ! והוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ודומה למלאך ה' צבאות ועוסק בתורה, ומוקף מכל עבריו אריות ונמרים, ושאר חיות טורפות והם יושבים סביבו כנועים כתלמידים לפני רבם !