ה'אור החיים' הקדוש מגדולי פרשני התורה, הלא הוא רבי חיים בן עטר, חי מרבית שנותיו בארץ הולדתו, מרוקו. שם עסק לפרנסתו כשכיר יום במלאכת הצורפות. אולם הוא היה יוצא לעבוד רק בזמן שלא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו, ובשאר הימים היה הוגה בתורה.

כאשר מלך מרוקו חיתן את ביתו, הוא הזמין תכשיטים אצל אותו צורף מפורסם שרבי חיים היה משתכר אצלו. והצורף התחייב לספק את התכשיטים בזמן המיועד. באותה תקופה רבי חיים לא היה זקוק לכסף, ולכן כמעט לא הגיע לעבודה, אלא שקד על לימודו, וזה גרם שהתכשיטים לא היו מוכנים בזמן שנקבע מראש.

מועד החתונה התקרב והמלך ביקש לקבל את התכשיטים, אך התברר שהם עדיין לא מוכנים. המלך, כמובן, כעס מאוד. והצורף, בשנאתו ליהודים, תלה את האשמה ברבי חיים בן עטר, וטען שהעיכוב נגרם בגלל שהוא לא הופיע באופן סדיר לעבודה. והמלך ציווה להענישו ולהשליכו לגוב האריות, כדי ששם ימצא את מותו.

כאשר באו לקחת את רבי חיים להשליכו לגוב האריות, ביקש מהם שיאפשרו לו לקחת עמו מספר דברים נחוצים. בדרכו לגוב האריות, ליוו אותו רבים מבני ישראל בבכיות וצעקות ובצער רב, ואילו הנכרים, שונאי ישראל, שמחו לאיד.

כעבור כמה ימים, באו להוציא את עצמות הנטרף ושאריות הגופה, ומה מאוד השתוממו לראות שהנדון למוות, רבי חיים בן עטר חי ! והוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ודומה למלאך ה' צבאות ועוסק בתורה, ומוקף מכל עבריו אריות ונמרים, ושאר חיות טורפות והם יושבים סביבו כנועים כתלמידים לפני רבם !

מרוב תדהמה מיהרו להודיע למלך את הפלא שראו. והמלך הגיע בעצמו למקום, כדי לחזות במו עיניו בפלא הגדול. הוא כמובן ביקש סליחה מרבי חיים בן עטר והורה לשחררו מיד והעניק לו מתנות יקרות במיוחד.

✿

בין הברכות הכתובות בתחילת פרשת בחוקותי, ישנם מספר פסוקים המתארים את מצב העולם בגאולה העתידה. בין הדברים אומרת התורה: "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ". נחלקו חכמי ישראל, רבי יהודה ורבי שמעון, מהי המשמעות של הכתוב "וְהִשְׁבַּתִּי",

רבי יהודה טוען שהקב"ה יעלים וישמיד לגמרי את מציאותם של החיות הטורפות, ובכך יקוים וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה. ואילו רבי שמעון לעומתו סבור, שהחיות ימשיכו להתקיים גם אחרי הגאולה, אולם הקב"ה יבטל מהם את טבע האכזריות, ולא יהיו יותר בהגדרה של חַיָּה רָעָה.

מוסיף רבי שמעון ומסביר שמשמעות ההשבתה לפי דבריו, שהמזיקים לא ייעלמו מן העולם אלא ישתנה טבעם ויפסיקו להזיק, היא מעלה גדולה יותר מהשמדתם. כי זה שמציאותה של ה"חיה רעה" קיימת ובכל זאת אינה טורפת, הוא דבר פלא גדול יותר מאשר מצב שבו "אין מזיקים" כלל.

וכפי שאנו מוצאים שכמה מייעודי הגאולה מדברים על שינוי הרגלי התזונה של בעלי החיים. הנביא ישעיהו אומר: "אריה כבקר יאכל תבן", האריה לא יהיה ניזון עוד מציד בעלי חיים אחרים ויסתפק במספוא, בדומה לבהמות המבויתות.

השבתת החיה הרעה אינה רק תאור של העתיד לבוא, אלא זוהי מציאות יומיומית.  כיצד ?

ניקח דוגמה מעולם החינוך:

כאשר מחנך נתקל באתגר "מיוחד" בשטח החינוך, יש לו תלמיד שהתנהגותו דומה במידה זו או אחרת ל"חית השדה",  עומדים לפני המחנך  2 אפשרויות. האחת היא, לסלק את ה"בעיה" מהמערכת וכך יהיה 'קל' יותר בהמשך הדרך... אולם העונג האמתי הוא כשבוחרים באפשרות השנייה, כאשר מצליחים בעבודה מאומצת להעמיד את המחונך על הרגליים, מסייעים לו להפטר מתכונותיו ומעשיו השליליים, ומקנים לו הרגלים טובים ונכונים.

מה שנקרא להשאיר את האריה בסביבה, וביחד עם זה להשבית את תכונותיו האכזריות.

✿

לא רק בחינוך תלמידים הדבר נכון.

גם בחינוך העצמי, בעבודה הפנימית שכל אחד מאיתנו עושה או לפחות אמור לעשות עם עצמו,

אפשר לבטל או לדחוק תכונות או התנהגויות לא טובות, אך אפשר גם ל"השבית חיה רעה", לשנות התנהגות לא טובה ע"י ביטול החלק הלא טוב שבו ולנצל את טוב באופן המועיל.

לדוגמה, אדם שיש לו נטייה תמידית להתאוות בכל דבר שרואה... אין צריך לדכא את נטיית התאווה, אלא יש לנווט אותה לדברים נעלים ולהתאוות אליהם.

שנזכה "להשבית אויב ומתנקם", להוציא את ה"חיה רעה" מקרבנו כדעת רבי שמעון, וזה בוודאי יזרז את קיום היעוד של הגאולה האמיתית והשלימה, "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ".

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר