כדי להמחיש להם את ההבדל, ביקש רבי יהונתן מהכומר לצאת עמו לטיול לילי ברחובה של עיר, ולשתף עמו פעולה ב'תרגיל' שהכין. כשהתקרבו לבניין גבוה נעצר רבי יהונתן והביט לגג הבניין וגם הכומר עשה זאת. כשעבר במקום אדם זר וראה אותם מביטים כלפי מעלה, הסתכל גם הוא לאותו מקום. ואז פנה רבי יהונתן לכומר והסב את תשומת ליבו ל'מלאכים' הנמצאים שם למעלה... והכומר הנהן בראשו שאכן גם הוא רואה אותם...

האדם השלישי שראה את התפעלותם מ'המלאכים', הצטרף אף הוא ל'ראיית' המלאכים, וכך הצטרף עוד אחד ועוד אחד, ותוך זמן קצר כבר היה קהל גדול שהתפעל מהמלאכים שהיו על הבניין...

כשהמשיכו בדרכם  סיכם רבי יהונתן ואמר שההמון הנוצרי האמינו במלאכים שראו, כי סמכו על ראיית הכומר... עתה הוחלט לעשות ניסוי דומה אצל בני ישראל.

הכומר התבקש לשלוח לשבת הקרובה נציג לבית הכנסת של רבי יהונתן להיווכח בעצמו בתרגיל שהכין הרב. כשעלה רבי יהונתן לדבר לפני הקהל, פתח וציין את שם פרשת השבוע, אך אמר במכוון שם של פרשה שונה... מיד החלו קריאות בינים מתוך הקהל ש'תיקנו' את הרב וציינו את הפרשה הנכונה... גם כשהרב ניסה להמשיך בשלו, הוא לא הצליח. הקהל לא הסכים לקבל את 'הטעות'. עד שהרב נאלץ להודות בטעותו...

מספרים על רבי נחמן מהורדונקא, שהיה משמשו של הבעש"ט, שמאוד רצה לעזוב את מעז'יבוז' עוד בחיי מורו הבעש"ט, ולעלות לארץ ישראל.

רבי ישראל בעל שם טוב ראה, שאמנם עלייתו של רבי נחמן לארץ ישראל, תביא לו באופן אישי תועלת רוחנית, אך הבעש"ט סבר שנכון יותר שיישאר בחו"ל כי נכונו לו במקומו עוד פעולות חשובות.

אך, תשוקתו של רבי נחמן לעלות לארץ גברה ביותר, ולא מצא לעצמו מנוח.

על מנת לשקול בדעתו היטב את הדברים, החליט לנקוט בפעולה קבלית... דהיינו: לטבול במקווה טהרה, עם כוונות קבליות מיוחדות בנושא העלייה לארץ, כך שבעת הטבילות הוא אכן "התהלך" באופן רוחני באותם מקומות אליהם הוא כיוון.

בטבילתו הראשונה הוא כיוון שהוא נכנס לארץ ישראל, אחר כך הוא טבל על מנת 'לעלות' לירושלים, ובכל טבילה הוא אכן חש את הקדושה המיוחדת של אותם מקומות. וכך המשיך וטבל, ו'עלה' במחשבתו להר הבית, וכך הוא התעלה מעלה מעלה בקדש עד ש'נכנס' במחשבתו ל'קדש הקדשים'.

בכניסה המחשבתית ל'קדש הקדשים' ציפה רבי נחמן לחוש את גילוי השכינה הנעלה ביותר המתגלה רק במקום עילאי זה. אך למרות שבחזיונו הוא 'ראה' את הארון והכרובים במקומם, אולם את הגילוי הפלאי הוא לא הרגיש. 

יהודי נכנס פעם לביתו של גוי וראה שם ... תפילין.

החליט היהודי שהוא חייב לקנות אותם ממנו, כדי להצילם מבזיון. ושאל את הגוי – בהתרגשות – מנין המה לך ?

הגוי שלא הבין מה מסתתר מאחורי השאלה (האם כוונתו לקנותם או שבעצם רוצה לברר מנין גנבם), השיב ברוסית: "יא סאם סאפאזשניק", כלומר, אני בעצמי סנדלר, ותפרתים בעצמי !....

נזכרתי בסיפור זה בעקבות דיון מרתק שהיה בשיעור השבועי בבית חב"ד.

יהודי עשיר ונכבד, בנה בית מיוחד להכנסת אורחים וקיבל את האורחים בצורה מופלאה.

כל מי שהגיע למקום הי' יכול להתעכב שם ככל אשר יחפוץ, לאכול ולשתות ממיטב המאכלים והמשקאות. וכאשר עזב היה מקבל מבעל הבית סכום כספי להוצאות הדרך.

אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מייסד חסידות חב"ד, באחת מנסיעותיו נכנס ללון באותה אכסניה.

כשהבחין בעל הבית בהדרת פניו ובהנהגתו המיוחדת, הבין שהוא רב גדול ומופלא וביקש לשוחח עמו ביחידות.

כשהיה עימו ביחידות שפך בעל האכסניה את ליבו: "אני משקיע מאמצים רבים כדי לעזור לעניים ולנזקקים, אבל אני מרגיש שהדברים לא נעשים באמת ! יתכן וכל מעשיי הם רק כדי לקבל כבוד והערכה מכל הסובבים אותי. מה ערך לכל מעשיי הטובים כאשר הדבר אינו נעשה באמת" ?

הרבי שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "אבל העני נעשה שבע באמת..."