מספרים על 'דרשן', שהיה מבקר בקהילות ישראל, לעורר את העם לחזור בתשובה. הוא היה מוכשר מאוד בדיבור, אך מאחר שלא זכה 'לטעום' את אור תורת החסידות, הוא דיבר בסגנון בוטה ותקיף וגרם למאזיניו פחד ורעדה מהעונשים שצפויים לקבל על עוונותיהם, עד שהקהל היה בוכה בדמעות שליש.

עיקר 'פרנסתו' היה בחודש אלול. בימים אלו היה מרבה לדבר על הפחד והמורא שצריך כל אחד ואחד לחוש מיום הדין הקרב ובא.

אחד האדמו"רים החסידיים, שמאוד לא אהב את הגישה ה'מאיימת' של הדרשן, ביקש ממנו לסור לביתו, כדי לשוחח על מהותו של חודש אלול.

ה'דרשן' נענה בחיוב והגיע לפגישה.

האדמו"ר שוחח עמו בלבביות, ובין הדברים סיפר לו אודות חלום מבהיל, שחלם אחד מחסידיו. בו הוא ראה את עצמו יוצא מהעיר ונכנס ליער עבות. החסיד ניסה לצאת מהיער ולחזור ל'דרך המלך', אך לא הצליח. הוא מצא את עצמו מסובך בעומק היער.

כשהחל החסיד לשמוע קולות של חיות טורפות, נתקף בפחד ואימה עצומים. כעבור זמן קצר הוא היה מוקף בבעלי חיים שהגיחו מכל כיוון אפשרי, והתקרבו אליו בצעדי ענק.... כמעט שפרחה נשמתו.

בשלב זה עצר האדמו"ר את התיאור המפחיד, ופנה ל'דרשן' בשאלה, מה הוא מציע לחסיד המפוחד, לעשות כעת ? מה הדבר הכי נכון לעשות כדי להתמודד או להינצל מהמצב המסובך ?

ה'דרשן' ניסה לחשוב וככל שהתעמק יותר בתמונת המצב, התחיל בעצמו לרעוד... באמרו שזה אכן מאוד מבהיל ואינו יודע מה להציע לחסיד המפוחד.

חייך האדמו"ר ואמר, לדעתי, העצה היא פשוטה ביותר !

כדי להינצל מ'חיות הטרף' ולהישאר בחיים, הוא צריך פשוט להתעורר מהחלום...

✿

במהלך ימי חודש אלול תוקעים בשופר בכל יום. המטרה העיקרית של תקיעת שופר, הוא להעיר ולעורר את נפש האדם. כלשון הרמב"ם, 'עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם', ועל אף שמטרת התקיעה היא לזעזע את האדם. בכל אופן, ההתעוררות לתשובה צריכה להיות לא מתוך פחד אלא מתוך שמחה.

כשיהודי מתעורר מ"שינתו", הוא לא צריך להתבונן ולחשוב, שעומד מולו מלך מפחיד ומאיים. ההיפך, הוא צריך לחוש שהמלך מקבלו באהבה וחיוך. אדמו"ר הזקן ממשיל את הקב"ה בימי חודש אלול, למלך שהעם יוצא להקביל פניו בשדה "והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".

גם כשהחשבון נפש האישי לא כל כך מרנין... בהחלט יתכן שנכשל במהלך השנה בכמה דברים ש'הרחיקו' אותו משולחן המלך... אך ההזדמנות פז שנותן הקב"ה בימים אלו להתקרב מחדש, מביאה לאדם שמחה פנימית.

✿

ידוע שלמילה 'אלול' יש כמה ראשי תיבות, אחד מהם הוא פסוק מ'שיר השירים': "אני לדודי ודודי לי". מבואר בתורת החסידות שהטעם ששלמה המלך בחר לכנות את הקב"ה בפסוק זה, בתואר "דודי", כדי להדגיש שהקשר והיחס בין הקב"ה לבני ישראל מושתת על קירוב ואהבה, קשר זה בא לידי ביטוי במיוחד בחודש אלול.

בלי אור החסידות, תשובה מתקשרת עם אווירה קודרת, רצינית עד אימה, עם בכי, עם סיגופים ותעניות, עם נפש ממורמרת ומיוסרת. עד שיש כאלה שאומרים כי ראשי תיבות אלול - אוי לי ואבוי לי...

החסידות לעומת זה, באה ומלמדת, שגם התשובה יכולה לבוא מתוך חיוך ושמחה, מתוך מרץ ורעננות, מתוך ריקוד ועליצות-הנפש - ואין סתירה ביניהם.

החסידות ממקדת את המבט אל הצד החיובי שבעבודת התשובה. זו לא התעלמות מהמגרעות ומהצדדים שליליים, אלא שהיא מבקשת לעקור את הרע על ידי הגברת הטוב. ככל שיגבר כוחם של הטוב והחיוב, יצטמצם כוחם של הרע והשלילה.

סילוק הרע, אף שהכרחי הוא, מלכלך את הידיים, ולכן צריך לעשות זאת בקיצור ובזריזות האפשרית ולחזור מיד להתעסקות בטוב, בחיוב, באור. מי ששם יותר מדי דגש על ניקוי הרע, ימצא את עצמו בסוף מתעסק ברע רוב ימי חייו,

✿

פעם הגיע הבעל שם טוב לאחת העיירות, בעשרת ימי תשובה, והתעניין אצל הקהל מי יהיה החזן ביום הכיפורים, ואיך מתנהלת תפילתו. המתפללים סיפרו שרב העיר הוא החזן והתפילה מתנהלת בשירה. אפילו קטעי הווידוי נאמרים בניגונים שמחים מאוד.

ביקש הבעש"ט לדבר עם הרב, ושאל אותו מדוע הוא אומר את הווידוי על החטאים בניגונים שמחים,

השיב לו הרב, משל לעבד המלך, שתפקידו לנקות את החצר מן הלכלוך, למרות שהוא נאלץ להתעסק עם 'לכלוך', הוא מאושר ! כי זכה לשרת את המלך. ומרוב שמחה שגורם נחת רוח למלכו האהוב הוא שר ומזמר גם בשעה שמנקה את חצרו מן הלכלוך...

כששמע זאת הבעש"ט אמר, יהי חלקי עמכם. ונשאר עמם לתפילות יום הכיפורים.

✿

בימים אלו 'המלך בשדה', הקב"ה מתקרב אל כל אחד ואחת מאתנו ומקבל את תשובתנו באהבה ובפנים שוחקות. הוא נותן לנו יכולת לפתוח דף חדש ולהתחיל מהתחלה.

שיהיה לכולם שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה