בתום מלחמת העולם השנייה, התקבלה החלטה בממשל הסובייטי, לאפשר לאלפי הפליטים, שברחו מפולין בעת המלחמה, לשוב לארצם.

באותה תקופה התנכלו השלטונות בברית המועצות, לכל מוסדות היהדות ומפעיליהם. במיוחד סבלו מכך חסידי חב"ד, שמסרו את נפשם לשמור על גחלת היהדות.

רבים נהרגו ללא משפט, אחרים נשלחו לארץ גזירה בלי שנודעו עקבותיהם, והיו כאלו שנאסרו ועונו קשות, כדי לשבור את רוחם.

בימי לחץ אלו, עלה בדעתם של כמה חסידים, להקים ועד מיוחד, ש"יהפכו" את כל מי שרק ניתן, ל"אזרח פולני" החוזר לארצו, ובכך לאפשר לרבים לצאת מהכלא הסובייטי.

ואכן חלון הזדמנויות זו נוצל, ומאות רבות של חסידים הצליחו לצאת ולשקם את חייהם בצורה חופשית בארצות הרווחה, גם חמי שי' יצא משם בדרך זו.

החסיד הנודע בעל מסירות הנפש הרב מענדל פוטערפס, היה מראשי הוועד, שהצליח בעבודה מחתרתית להבריח רכבות שלמות - כפי שזה נקרא 'עשאלונים' - מהגלות הנוראה.

כשאפסו כוחותיו של הרב מענדל פוטערפס, עלה בדעתו שהגיע העת שגם הוא יצטרף ל'עשאלון' הבא, ויחד עם משפחתו יצא משם. הוא שוחח על כך עם אחד מידידיו הקרובים החסיד הרב יונה כהן הי"ד,

הרב יונה נתן בו את עיניו היוקדות, ואמר, 'זאת אומרת שגם למסירות נפש יש מידה וגבול ? ...

משפט זה, הספיק לרב מענדל, להישאר ברוסיה, גם אחרי ה'עשאלון' האחרון, בני משפחתו אומנם ייצאו מברית המועצות, אך הוא החליט שלא יעזוב, וימשיך לעשות הכול למען חיי החסידים, ושמירת התורה והיהדות.

בסופו של דבר הוא נתפס ונאסר, ולמרות העינויים הנוראים שעבר, הוא לא הסגיר אף אחד מחבריו, וב"ה שהצליח, בניסי ניסים, להישאר בחיים, ולצאת מרוסיה ואף התמנה כמשפיע אהוב לאלפי תלמידים בישיבה המרכזית בכפר חב"ד, במשך כשלושה עשורים.

v

בשבועות אלו אנו לומדים בפרשיות התורה, על המשכן וכליו. בפרשיות תרומה ותצווה האריכה התורה בסיפור על הציווי של עשית כל אחד מכלי המשכן או מבגדי הכהונה וכו',  ובפרשת ויקהל (אותה נקרא השבת בבית הכנסת) ובפרשת פקודי חוזרת שוב התורה לפרט את האופן המדוייק של עשית המשכן וכליו, ובגדי הכהונה.

על ביצוע המלאכה מונו חכמי לב רבים, בראשותם של בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן, הם קיבלו מהקדוש ברוך הוא כישרונות מיוחדים לתפקיד אחראי זה.

על כללות הבנייה כותבת התורה 'ויעשו כל חכם לב...' ואינה מציינת מי בנה בפועל כל וכלי. יוצא מן הכלל, הוא תיאור עשיית ארון הברית.

הפסוק אומר 'ויעש בצלאל את הארון'.  ומיד עם קריאתו עולה תמיהה, מדוע מציינים את שמו של בצלאל בעשיית הארון ?

 מצד אחד, ברור שבצלאל היה מעורב בכל פרטי המשכן, הוא הרי היה מראשי החכמים והנבונים, ולאידך, ברור שאת הארון הוא לא עשה לבדו, שהרי מדובר בכלי מורכב מדאי ולא שייך שאדם אחד יעשו לבדו. ואכן, בפרשת תרומה רק בציווי עשיית הארון, כתוב 'ועשו ארון', לשון רבים. כי אכן היו חייבים להיות כמה שותפים בעת בנייתו,  

מדוע בכל זאת מייחסת התורה את עשיית הארון לבצלאל ?

אומרים לנו חז"ל, שבעשיית הארון נתן בצלאל את נפשו, והתמסר במיוחד על המלאכה, יותר מכל החכמים, ולכן זה נקרא על שמו

בעשיית דבר כה חשוב, כארון הברית, לא הסתפק בצלאל רק  בפיקוח והכוונה על העובדים, אלא הוא בעצמו התמסר לדבר בכל נפשו, והיה מראשי העושים במלאכת הבנייה בפועל.

v

כאשר התורה מציינת את שמות ראשי החכמים, שנבחרו לנהל את בניית המשכן, אנו רואים שינוי בולט בציון שמותיהם.

ביחס לאהליאב, מסתפקת התורה לציין רק את שמו ושם אביו, 'אהליאב בן אחיסמך',  ואילו אצל בצלאל היא מוסיפה גם את שם סבו, 'בצלאל בן אורי בן חור'.

מי היה חור ? ומה ייחודיותו ?

כשעמדו לעשות את עגל הזהב, מסר חור את נפשו, וניסה בכל כוחו למנוע את החטא,  עד שהרגוהו !...  והקדוש ברוך הוא נשבע לו שהוא יקבל את שכרו.

לכן זכה שנכדו בצלאל קיבל חוכמה אלוקית, יוצאת דופן, והוא נבחר לבנות את המשכן, מקום בו שורה השכינה. הנכד בעצם השלים את מה שסבו התחיל...

גם את המסירות נפש בבניית הארון, יירש בצלאל מסבו חור. כי למסירות נפש אין גבול !  היא לא נעצרה בהריגת חור,  אלא המשיכה לפעפע בעורקי צאצאיו. ולכן מדגישה התורה בצלאל בן אורי בן חור.

v

הרבי הריי"צ נ"ע, דיבר פעם אודות גודל המסירות נפש של אביו למען היהדות, ותיאר שזה היה באופן מופלא, ללא הגבלות כלל.

פעם לא יכל הרבי הריי"צ להתאפק, ואמר לאביו, בדרך צחות, ש"מזלו" הוא, שהחיוב למסור את הנפש לא נזכר בשולחן ערוך... שהרי אילו היה החיוב מופיע בשולחן ערוך, היו בזה הגבלות. ועכשיו, שזה לא נזכר בשולחן ערוך, אפשר לקיים זאת ללא שיעור וללא גבול...

יש לנו את האפשרות ואת הזכות להיות יהודים של מסירות נפש, כל שנותר לנו לנצל את הזכות הזו באופן טוב.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד

נהריה