את המשל הבא סיפר רבי שמחה בונים מפשיסחא:

שלושה אסירים ישבו יחדיו בבית כלא, שני חכמים ואחד שוטה.

בכלא, שהיה ממוקם במרתף, שרר חושך במשך כל היממה, ואת מנת המזון היומית היו משלשלים להם דרך חור.

החכמים הצליחו להסתדר ולאכול גם באפלה המוחלטת, אבל השלישי שכאמור היה שוטה לא הצליח לעשות זאת. ראה זאת אחד מן החכמים והחליט לעזור לו, הוא גישש את דרכו אל הטיפש והחל להאכיל אותו כף אחר כף.

הדבר עלה לו במאמצים מרובים, ולבסוף פקעה סבלנותו והוא הרעים בקולו על החכם השני:

ידידי, מדוע אינך מסייע לי ? אינך רואה כי חברנו למאסר לא מצליח לאכול, וכי אנו צריכים להאכיל אותו?  

אתה משקיע מאמצים רבים כדי להאכיל אותו' השיב החכם השני, אבל אני משקיע בתחום אחר לגמרי, אני מחפש רעיון כיצד להרחיב את החור כדי שהאור יחדור והטיפש יוכל לאכול בעצמו...

♦

ישנה תכונה הקיימת בטבע, לא רק אצל בני אדם, אלא גם אצל בעלי חיים. והיא, שמחנכים ומדריכים את הילד עד שהוא מגיע לגיל כזה, שבכוחו להגן על עצמו ולהעמיד 'משפחה' משלו.

עד כדי כך, שישנם בעלי חיים כאלו שבשלב מסוים, האם ה'מחנכת' מגרשת את ילדיה מתחת אחריותה ונותנת להם הזדמנות לגדול ולהתפתח בכוחות עצמם.

פתגם ידוע אומר, שאם ניתן לנזקק דגים הוא ישבע רק יום אחד. אך אם ניתן לו חכה הוא יהיה שבע כל החיים... העזרה הטובה ביותר שאפשר לתת לאדם, היא זו שמעמידה אותו על רגליו ומאפשרת לו להמשיך בכוחות עצמו, מבלי להזדקק לתלות תמידית בזולת.

אצל בעלי חיים זה נעשה כאִינְסְטִינְקְט, לעומת זאת בני אדם, ובוודאי אצל עם ישראל, הנהגה זו באה מתוך בחירה והבנה שזו טובת הילד.

בשבועות הקרובים ייצאו אלפי ילדים לחופשה ממוסדות החינוך, התלמידים יימצאו ב'רשות עצמם', או אז יבוא לידי ביטוי ההשקעה של המחנכים המוצלחים.

שהרי חינוך והדרכה אמתיים, הם באופן כזה שלאחר הלימוד וההדרכה, הילד אינו צריך את עזרת המחנך. כי הוא נעשה נר המאיר מאליו.

זה 'אבן הבוחן' לחינוך מוצלח,

♦

מקור לגישה בסיסית זו, אנו רואים בתורה, בפתיחת פרשת בהעלותך שקוראים בשבת הקרובה,

הקב"ה אומר למשה רבנו 'דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו  בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת',

פרשני המקרא מדייקים, מדוע נאמר בְּהַעֲלֹתְךָ ולא 'בהדליקך' וכדו' ?

מבארים ש'על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה',

המשמעות הפשוטה לביטוי 'שלהבת עולה מאליה', שצריך להצמיד את הנר המדליק עד שהפתילה החדשה דולקת יפה ומעצמה. אולם ברור שיש גם משמעות עמוקה בהוראה זו, לכל מחנך בישראל.

שבעת נרות המנורה מסמלים את כללות עם ישראל שמחולק לשבעה סוגים (כנגד שבע המידות), אהרן הכהן הוא רועה נאמן שמדליק ומעורר את כל הנשמות, ונותן כוח רוחני לכל אחד, כדי שיוכל לעבוד את ה' בהתאם לכישוריו ויכולותיו. הוא אינו עוזב את היהודי, עד שניכר 'שתהא שלהבת עולה מאליה',

אך זה אינו רק תיאור על התנהגותו המיוחדת של אהרן הכהן, אלא יש כאן גם הוראה לכל יהודי באופן העבודה עם עצמו, וכן בהשפעתו על זולתו.

בעבודה עם עצמו,

הדלקת הנשמה ב'נר מצוה ותורה אור', כלומר, ההתנהגות היום יומית בהתאם לדרישת התורה, צריכה להיות בצורה רצינית ופנימית, עד שהדבר ייעשה חלק מטבעו ורגילותו, זה נקרא שהשלהבת תהיה עולה מאליה.

זה דומה למה שחז"ל אומרים, שאדם צריך להודות לגוף שלו... שכאשר הוא מגיע בתפילת העמידה ל'מודים אנחנו לך', הרי על אף שמחשבותיו מטיילים במקום כלשהו. הגוף בכל זאת כורע ומשתחווה מעצמו... כי השלהבת עולה כבר מאליה.

בעבודה עם זולתו,

ההשפעה על זולתו, לא צריכה להיות, רק בשביל 'לצאת ידי חובה'... אלא צריך לנהוג כמו אהרן הכהן, באופן שלא עוזבים את המושפע עד שירכוש מספיק ידיעות ביהדות, ויוכל להיות כשלהבת העולה מאליה, גם אם יהיה רחוק מהמשפיע.

צריך לחבר את הגישות השונות של שני החכמים לעבודה אחת. מצד אחד ברור שצריך לסייע לטיפש שיוכל לאכול, אך תוך כדי כך, צריך להשתדל שיחדור יותר אור, עד שיוכל סוף סוף להסתדר בעצמו.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה