טבריה, רחוק כ"כ ממרכז הארץ, דקות ספורות לפני כניסת השבת, מה עושים כש"נתקעים" שם ?

מה שלא יהיה, זה בוודאי מאוד לא נעים, ותמיד מלווה בחושה קשה... מצבים כאלו אינם נדירים... לא בעבר, וגם לא בהוה.

יוסף ש. נתקל גם הוא במצב דומה בחודש סיון לפני כ 17 שנים (תשס"א).

בישיבה בה הוא למד שינו ברגע האחרון את לוח "שבתות החופשה". בדרך כלל כולם שמחים לחוות את השבת במסגרת המשפחתית, אולם הבחור יוסף ש. לא כ"כ שמח על השינוי. כיוון שהוריו תכננו באותה שבת לא לשהות בביתם.

הוא חיפש רעיונות היכן להיות באותה שבת, ובסופו של דבר בחר לנצל את האווירה הקסומה של צפת ולנסוע לשם. הוא אף צירף אליו חבר לנסיעה.

ביום שישי הם יצאו מירושלים בשעה סבירה כדי להספיק להגיע בזמן לצפת, ולהתארגן לפני כניסת השבת. אך כל הדרכים סביב ירושלים היו חסומות כיון שהיה זה אותו יום שישי, י' סיון תשס"א, שבו נקבר פייסל חוסייני הידוע לשמצה. וכבר בשלבי הנסיעה הראשונים נקלע האוטובוס לפקק ענק וסבוך. הוא פשוט לא נע ולא זע. ככל שהזמן התקדם לחצות היום, התרוצצו מחשבות אצל יוסף ש. וחברו האם בכלל יספיקו להגיע לייעדם לפני כניסת השבת...

לאט לאט האוטובוס התקדם בדרכו, היה זה כמעט בקצב הליכה. סמוך מאוד לשקיעת החמה הם מצאו עצמם מתקרבים רק לטבריה. ההחלטה הייתה ברורה, הם ירדו מהאוטובוס בטבריה וקיוו למצוא שם איזו קורת גג לשבת המתקרבת.

"...נכנסתי פעם לחדרו של חמי האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש. היה זה בלנינגרד בתקופה קשה שהמשטר הסובייטי היה עסוק במעקבים, רדיפות וגזירות על הדת.

באותו יום התכונן מורי וחמי, הרבי,  לנסיעה חשובה לעיר הבירה – מוסקבה. בנושא הקשור להפצת התורה והמצווה. נסיעה זו הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

ידוע שגם בימים רגילים היה הרבי נתון תחת מעקב צמוד של הבולשת. אולם כשהיה נוסע מביתו הייתה הטבעת מתהדקת סביבו בתגבורת מיוחדת של אנשי הבולשת.

נכנסתי לחדרו - היה זה שעה קלה טרם עזיבתו את הבית לקראת אותה נסיעה גורלית - וראיתי שחמי, הרבי,  יושב ועוסק בענייניו בנושא שדרש שימת לב ועיון ועשה זאת במנוחה גמורה, ללא שום טרדה, הפרעה או מתח כלשהו.

לא יכולתי להתאפק, ושאלתי: - עד כדי כך ?!

רבי, ברך נא את נכדי יוסף בנימין בזיכרון מיוחד. שיזכור את כל מה שראה ושמע ממני. שיזכור כל מה שרואה ושומע עתה. שיזכור כל מה שיראה וישמע מהרבי ומהחסידים. ואזי בדרך ממילא יהיה ירא שמים"

הרבי אכן ברך את הנער בזיכרון מופלא. אך ביחס לאמירת הסבא ש"אזי בדרך ממילא יהיה ירא שמים" העיר הרבי ואמר:

"כבר למעלה מיובל שנים שסבי (= האדמו"ר הזקן). מורי וחמי (= האדמו"ר השני המכונה "האמצעי"), ואנוכי – מתייגעים שהחסידים יהיו ייראי שמים על ידי השקעה ומאמץ. ולא ייראי שמים בדרך ממילא"