המייל השבועי


חברון שלנו
הרב שמעון מנשה חייקין ז"ל היה מחסידי האדמו"ר האמצעי (האדמו"ר השני בשושלת חב"ד) ובהוראתו הוא עבר עם הישוב החב"די מצפת לחברון, הוא כיהן כרב העדה האשכנזית של חברון במשך חמישים שנה (עד פטירתו בשנת תרנ"ג). הוא היה דמות נערצת ומעוררת יראת כבוד, גדול בתורה וביראה, אהוב ורצוי לכל אחיו, טוב ומטיב לרבים.
 
מר אברהם ליואי מספר (בספרו 'ימי חלדי') כעד ראיה, על הלווייתו וקבורתו של הרב שמעון מנשה ז"ל.
 
זמן ניכר לפני שיצאו ללוות את הנפטר בדרכו האחרונה, החלו אנשי החבריא קדישא לחצוב מקום לקבר. החציבה הייתה קשה מאוד. וגם כאשר מיטת הנפטר כבר הגיעה לבית העלמין טרם גמרו החוצבים את מלאכתם.
 
הם התייגעו והיכו בסלע, הפטיש מפוצץ וישועה אין, המת מחכה ואין זה לכבודו, מפני חילול כבוד הצדיק לא רצו לעבור ולחפור במקום אחר, כאילו ח"ו שכניו הצדיקים אינם רוצים בשכנותו... המבוכה הייתה גדולה.
 
לפתע – תשועת ה' הגיעה כהרף עין – הפטיש הכה פעם נוספת מכה חזקה וקול הד נבוב נשמע והעיד כי יש כאן דבר מה. וכשהמשיכו להכות בפטיש נגלתה לפניהם מערה... חלל חצוב באבן כגודל איש. מדדו ומצאו כי אכן ממש כמידת הנפטר מידתו.  
 
גל של התלהבות הציף את הלבבות, קברו את הצדיק בתוך המערה שהייתה חצובה עוד מששת ימי בראשית, אצל כל המלווים הייתה תחושה עילאית שצדיק גדול היה רבי שמעון מנשה. הם נוכחו לראות שקברו נחצב בידי שמים והמערה חיכתה לו מימי קדם.



שידוך ? מן השמים !...

טבריה, רחוק כ"כ ממרכז הארץ, דקות ספורות לפני כניסת השבת, מה עושים כש"נתקעים" שם ?

מה שלא יהיה, זה בוודאי מאוד לא נעים, ותמיד מלווה בחושה קשה... מצבים כאלו אינם נדירים... לא בעבר, וגם לא בהוה.

יוסף ש. נתקל גם הוא במצב דומה בחודש סיון לפני כ 17 שנים (תשס"א).

בישיבה בה הוא למד שינו ברגע האחרון את לוח "שבתות החופשה". בדרך כלל כולם שמחים לחוות את השבת במסגרת המשפחתית, אולם הבחור יוסף ש. לא כ"כ שמח על השינוי. כיוון שהוריו תכננו באותה שבת לא לשהות בביתם.

הוא חיפש רעיונות היכן להיות באותה שבת, ובסופו של דבר בחר לנצל את האווירה הקסומה של צפת ולנסוע לשם. הוא אף צירף אליו חבר לנסיעה.

ביום שישי הם יצאו מירושלים בשעה סבירה כדי להספיק להגיע בזמן לצפת, ולהתארגן לפני כניסת השבת. אך כל הדרכים סביב ירושלים היו חסומות כיון שהיה זה אותו יום שישי, י' סיון תשס"א, שבו נקבר פייסל חוסייני הידוע לשמצה. וכבר בשלבי הנסיעה הראשונים נקלע האוטובוס לפקק ענק וסבוך. הוא פשוט לא נע ולא זע. ככל שהזמן התקדם לחצות היום, התרוצצו מחשבות אצל יוסף ש. וחברו האם בכלל יספיקו להגיע לייעדם לפני כניסת השבת...

לאט לאט האוטובוס התקדם בדרכו, היה זה כמעט בקצב הליכה. סמוך מאוד לשקיעת החמה הם מצאו עצמם מתקרבים רק לטבריה. ההחלטה הייתה ברורה, הם ירדו מהאוטובוס בטבריה וקיוו למצוא שם איזו קורת גג לשבת המתקרבת.




יש לך דקה ? בוא תיכנס !

"...נכנסתי פעם לחדרו של חמי האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש. היה זה בלנינגרד בתקופה קשה שהמשטר הסובייטי היה עסוק במעקבים, רדיפות וגזירות על הדת.

באותו יום התכונן מורי וחמי, הרבי,  לנסיעה חשובה לעיר הבירה – מוסקבה. בנושא הקשור להפצת התורה והמצווה. נסיעה זו הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

ידוע שגם בימים רגילים היה הרבי נתון תחת מעקב צמוד של הבולשת. אולם כשהיה נוסע מביתו הייתה הטבעת מתהדקת סביבו בתגבורת מיוחדת של אנשי הבולשת.

נכנסתי לחדרו - היה זה שעה קלה טרם עזיבתו את הבית לקראת אותה נסיעה גורלית - וראיתי שחמי, הרבי,  יושב ועוסק בענייניו בנושא שדרש שימת לב ועיון ועשה זאת במנוחה גמורה, ללא שום טרדה, הפרעה או מתח כלשהו.

לא יכולתי להתאפק, ושאלתי: - עד כדי כך ?!




אָדָם, לְעָמָל יוּלָּד

רבי, ברך נא את נכדי יוסף בנימין בזיכרון מיוחד. שיזכור את כל מה שראה ושמע ממני. שיזכור כל מה שרואה ושומע עתה. שיזכור כל מה שיראה וישמע מהרבי ומהחסידים. ואזי בדרך ממילא יהיה ירא שמים"

הרבי אכן ברך את הנער בזיכרון מופלא. אך ביחס לאמירת הסבא ש"אזי בדרך ממילא יהיה ירא שמים" העיר הרבי ואמר:

"כבר למעלה מיובל שנים שסבי (= האדמו"ר הזקן). מורי וחמי (= האדמו"ר השני המכונה "האמצעי"), ואנוכי – מתייגעים שהחסידים יהיו ייראי שמים על ידי השקעה ומאמץ. ולא ייראי שמים בדרך ממילא"