תינוק הגדל ומתפתח בקצב סביר, מתחיל את צעדיו הראשונים תוך כדי שנאחז בחפצים שסביבו. לאט לאט אחרי כמה מעידות ילמד לפסוע פסיעה ועוד פסיעה.

ברור לכל הורה נבון שלא יהיה זה נכון להשאיר אותו בעגלה או על הידיים למרות שכך יגיעו מהר יותר לייעד... הצעדים הקטנים שיעשה התינוק בכח עצמו הכרחיים להתפתחותו יותר מאשר הצעידה המהירה בידי ההורים.

כך בהליכה פיזית,  אבל לא רק:

יש מי שקיבל כישרונות מיוחדים במתנה – כל דבר הוא קולט מהר.  אבל הקרדיט אינו שלו... לעומתו יש מי שאינו מוכשר כל כך, אך מתאמץ ומתייגע. זה , השני, כל מה שישיג זה ממש "שלו", ובנוסף, הרי אם יתמיד בכך יתכן שישיג ויצליח הרבה יותר מעמיתו המוכשר.

זו הגישה הנכונה להצליח בחיים - כדי להשיג משהו צריך להתייגע !

בואו נחשוב מדוע ?

מדוע שלא יקבל אדם הכל – מהר – ובחינם ?   מה רע בכך ?

חכמים בסגנונם הבהיר מכנים את הדבר שמתקבל ללא עמל  "לחם בושה". הם הוסיפו ואמרו "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבים של חברו". סיפוק אמיתי יש רק כשמשקיעים.

בספר הזוהר הדברים כתובים בחדות ובבהירות:

"מי שרוצה להשיג מצווה, מי שרוצה דביקות בבורא, שלא יעשה עבודתו בקלות ובחינם. חייבים להתאמץ בכל הכוחות.

דברים שליליים נדבקים בקלות וללא מאמץ. אך רוח הקדושה שורה רק כשיש תשלום מלא" (תוכן הדברים)

המשפיע הנודע הרב ראובן דונין ז"ל היה ממשיל זאת לרוכב אופניים:

"אם הנסיעה קלה ומהירה – סימן שהוא בירידה.... ואם זה כרוך במאמץ וביגיעה – הרי ברור שהוא בעליה...."

♦

רבי אליהו ראובן היה אחד החסידים הראשונים של מייסד חסידות חב"ד - אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא'.

הוא היה למדן עצום, בקיא בכל התלמוד ובספרי הקבלה. לא פלא שהאדמו"ר בחר בו כמלמד פרטי לבנו הצעיר.

הוא זכה גם לאריכות ימים מופלגה.

כשהגיע נכדו יוסף בנימין לגיל הבר מצווה נכנס עמו לאדמו"ר השלישי המכונה ה'צמח-צדק', לקבל ברכה.

וכך ביקש רבי אליהו:

רבי, ברך נא את נכדי יוסף בנימין בזיכרון מיוחד. שיזכור את כל מה שראה ושמע ממני. שיזכור כל מה שרואה ושומע עתה. שיזכור כל מה שיראה וישמע מהרבי ומהחסידים. ואזי בדרך ממילא יהיה ירא שמים"

הרבי אכן ברך את הנער בזיכרון מופלא. אך ביחס לאמירת הסבא ש"אזי בדרך ממילא יהיה ירא שמים" העיר הרבי ואמר:

"כבר למעלה מיובל שנים שסבי (= האדמו"ר הזקן). מורי וחמי (= האדמו"ר השני המכונה "האמצעי"), ואנוכי – מתייגעים שהחסידים יהיו ייראי שמים על ידי השקעה ומאמץ. ולא ייראי שמים בדרך ממילא"

♦

אברהם אבינו קיבל מהקדוש ברוך הוא הבטחה ברורה שיקבל את ארץ ישראל. מאז ההבטחה עברו עשרות שנים. שרה אמנו נפטרה ואברהם חיפש חלקת קבר עבורה. ובחר במערת המכפלה שבחברון.

היה מן הראוי שאחרי הבטחה אלוקית יקבל אברהם את המקום ללא מאמץ וללא תשלום. ואכן עפרון החיתי שהיה בעל השטח הציע לתת לו את זה במתנה באמרו: "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ". בכל זאת לא הסכים לכך אברהם בשום אופן, ודרש ואמר "כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי". ורק אחרי שנתן "אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר" נקברה שרה במקום.

מה המסר שהתורה מעבירה לנו בסיפור זה ?

מסתבר שכדי "להעביר" שטח מרשותו של עפרון לבעלותו הנצחית של אברהם. כדי 'להעלות' חפץ לתחום של קדושה – חייבים לשלם ! צריך להשקיע בזה כוחות, מאמץ, כסף וכדומה. כי בקדושה אין "לחם בושה".

בדיוק כך נהג גם דוד המלך. כשארוונה היבוסי הציע לתת בחינם את כל הדרוש לבניין בית המקדש, ענה לו דוד   "לֹא, כִּי-קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא".

♦

וכבר קבעו חכמים ואמרו:

 לֹא יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי – אַל תַּאֲמִין,

יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי – תַּאֲמִין.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר