המייל השבועי


תוכי בשליחות...

באחד מימי הקיץ, יצא התוכי לחצר הבית בדיוק כשדוד השמש התקלקל, ופֶּרֶץ עז של מים רותחים ניתז בחוזקה על התוכי. הוא קרקר בבהלה, פרש את כנפיו ופרח מחצרה של משפחת יעקובי, והמשיך במעופו עד שצנח מעולף אי שם במגרש ריק...

כמה ילדים שנתקלו לתדהמתם בתוכי ענקי וססגוני, המוטל ארצה במגרש הסמוך לביתם. הזעיקו את מר אדמון, שהיה מוכר באור יהודה, כחובב תוכים מושבע. הוא הגיע במהירות למקום, טיפל בו במיומנות רבה. ולקח אותו בעדינות לביתו.

בני משפחת יעקובי הבינו שהתוכי נפגע מסילון המים הרותחים וברח, הם חיפשו אותו בכל מקום אפשרי, ואף רתמו את שכניהם וחבריהם למשימה. אך דבר לא הועיל. וצערם היה רב על התוכי שנעלם.

לעומתם, בני משפחת אדמון התפעלו מהתוכי המיוחד שנקלע לביתם. וטיפלו בו בתשומת לב מיוחדת, עד שהבריא לחלוטין.

אט-אט התגלה כישרונו של התוכי. כאשר הטלפון צלצל בבית, הוא נהג לקרוא ברוך השם ! בעזרת השם ! ולעתים, כאשר ראה תכונה חריגה במטבח, הוא קרקר בהתלהבות, שבת שלום ! שבת שלום ! ומסתבר שזה לא היה קול קורא במדבר...

יום אחד אמרה גב' אדמון לבעלה, שהקריאות של התוכי על השבת גורמות לה חשק להכיר יותר את השבת... כך החלה משפחת אדמון להתעניין ביהדות. עד שהחליטו להשתתף בסמינר, וללמוד יותר על השבת.




להתחיל מהקשקשת !...

לפני למעלה מ-400 שנה (בשנת ה'ש"ס בערך), בתקופתו של המהר"ל מפראג, התיישב בפראג גאון גדול בתורה ושמו ר' שמואל צדוק. היו לו שני בנים, הבכור משה והשני יהודה אריה. הם התחנכו בדרכי התורה ולמדו אצל מלמדים מצוינים.

למרות היותו גאון בתורה, היה ר' שמואל צדוק מגדולי המתנגדים ללימוד הקבלה והמוסר ואף היה מרבה ללעוג לחכמי הקבלה שהיו בפראג. גם את בניו הדריך בגישה זו.

כאשר המהר"ל מפראג הוכיחו על מעשיו, עזב את פראג ועבר עם משפחתו לעיר לבוב.

הבכור ר' משה הלך בדרכי אביו בהתמדתו הגדולה בלימוד התורה, אך התנגדותו ללימוד הקבלה והמוסר הייתה גדולה עשרת מונים מאביו.

הוא היה תלמיד חכם גדול ומופלג בבקיאות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ברמב"ם ובספרי ההלכה, אך בפסקי הלכה, דעתו הייתה תמיד להקל.

אחרי פטירת אביו הלכה והתרופפה אצלו השמירה על קיום המצוות, וכך אט אט הדרדר מצבו הרוחני עד כי הוא אכל נבלה וטריפה, חילל את השבת והמועדים. מרוב צער מתה אשתו היהודייה והוא נשא אישה נכרית. אך יחד עם זאת, את לימודי הקודש הוא לא עזב... והמשיך לשקוד בהתמדה גדולה בלימוד תורה. הוא עשה זאת ללא כיסוי ראש. כשחידש חידושים בעת הלימוד היה כותבם גם בשבתות וחגים...




הנקניקיה שגילתה את הנשמה....

כמה דקות לאחר-מכן, אחרי שכל הנוסעים כבר קיבלו את מנתם, שבה הדיילת. "אני נורא מתנצלת" היא אמרה, "כנראה חלה טעות. אין לנו מנה כשרה במטוס".

פרופ'  גרין כמעט פלט "טוב, תני לי מנה אחרת". אבל עצר את עצמו, שהרי כשביקש מנה כשרה, כל הנוסעים שמעו זאת.  מה יאמרו אם יבקש מנה רגילה?

הוא כעס. כעס מאוד. הוא כעס על חברת התעופה. הוא כעס על עצמו שהוא הסכים לשטות המוזרה הזו. אבל יותר מכל, הוא כעס על הרב פלר ששכנע אותו לעשות זאת.

באמצע הלילה היה לו חניית ביניים קצרה בשיקגו. כשנכנס לשדה התעופה, רק חנות אחת הייתה פתוחה: דוכן למכירת נקניקיות. לא כשרות, כמובן. הם נראו טוב והריחו נפלא. הוא היה רעב, אך יותר משהיה רעב – הוא כעס.

ברגע אחרון החליט שלפני שירכוש נקניקייה יתקשר לרב פלר. כשענה הרב לטלפון בחצות הלילה היה בטוח שמשהו נורא קרה...