שני ילדיו של רבי ברוך, הגדול, שניאור זלמן בגיל שבע ואחיו יהודה לייב בגיל שלוש, ישבו באחד הימים בבוסתן, בצל האילנות.

על אף שהיו שם כמה עצי פירות, הם לא אכלו מן הפירות, מאחר שזו הייתה השנה הרביעית לנטיעתם. וכפי שנאמר בפרשתנו שבשנה הרביעית יש לפירות קדושה מיוחדת וניתן לאכלם רק בירושלים ובטהרה.

לפתע ניגש יהודה לייב הקטן לאחיו שניאור זלמן ושאל, מה מברכים אחרי אכילת תפוח ? האח הגדול נחרד ושאלו  תפוח ? מניין לקחת תפוח ? יהודה לייב השיב שהמשרתת כיבדה אותו בתפוח שקטפה מהעץ, ולא הבין מדוע אחיו נראה מבוהל כל כך.

שניאור זלמן הסביר, שבאכילתו הוא עבר על איסור ! כי פירות השנה הרביעית מותרים באכילה בירושלים בלבד ובטהרה. והדריך אותו איך יוכל לתקן את העוון. על ידי שיקבל על עצמו, שמעתה לא יכניס דבר אל פיו בטרם יוודא את כשרותו.

יהודה לייב קיבל על עצמו את התיקון.

ואז הוסיף שניאור זלמן שעליו לטבול במקווה. וכי גם הוא יטבול, לתוספת טהרה, מחול אל הקודש.

כשהגרמנים נכנסו לפולין היא הייתה ילדה בת ארבע, שהתגוררה עם משפחתה בבריגל הסמוכה לקרקוב. הגרמנים הקימו בעיר גטו שהחזיק מעמד כשנה, ולאחריו הם עשו חיסול אגרסיבי, כולם נלקחו למחנה ההשמדה בבלזץ.

המבוגרים במשפחה ניסו לתכנן בריחה ברכבת לבוכניה, היחידה שידעה פולנית הייתה אימא, ולכן היא ליוותה את הקבוצה הראשונה, וחזרה לגטו כדי ללוות את הקבוצה השנייה. אך בינתיים נסגרו השערים...

חמותי נשארה בבוכניה, ילדה בת חמש, ללא הורים, אך עם סבא וסבתא ועוד קרובי משפחה, שביניהם בלטה דמותו של דודה האדמו"ר מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם זצ"ל. 

כאשר הסכנה הלכה והתקרבה, ומשלוחי המוות איימו גם על יהודי בוכניה, כילו החסידים המעריצים והמסורים של האדמו"ר מבאבוב, את הונם, כדי להסדיר בריחה להונגריה דרך צ'כוסלובקיה.

גויים שנשכרו לצורך כך בממון רב, הביאו משאית פחם גדולה והחביאו את כולם במדף מתחת לפחם. היו שם מתחת לפחם השחור כשלושים אנשים, חיים ונושמים, מתפללים ומקווים. המשאית חצתה את הגבול, וכך הגיעה הקבוצה אל היער. התוכנית הייתה שנהג המשאית יוביל את הקבוצה ביער עד לצ'כוסלובקיה.

היער היה צפוף ואינסופי, פרט לעצים וחיות, שרצו ביער גם חיילי אס-אס נאצים, שניסו לצוד יהודים בורחים. וכך, עם תקווה בלב ותפילה על השפתיים, צעדה כל הקבוצה כמשפחה מלוכדת. היו ביניהם הרבה ילדים שהתקשו לצעוד, והגוי המבריח נשא על כתפיו בכל פעם אחד מהילדים.

פתאום נשמעו יריות...

תחילה נכנס הרב גרוסמן אל האדמו"ר ושטח לפניו את הבעיה הכאובה, ואחריו נכנס הבחור. הוא התקבל אצל האדמו"ר בלבביות רבה.

האדמו"ר פתח עמו בשיחה והתעניין ארוכות בתחומי לימודיו האקדמאים, הלה התפעל מאוד מבקיאותו של האדמו"ר בתחומים אלו, ויצא מהפגישה מוקסם מאישיותו, כשחזר הבחור לביתו, הוא סיפר להוריו כי עניין החתונה כלל לא עלה בפגישה ואפילו לא ברמז… ולא חל שינוי בתוכניותיו.

ההורים פנו שוב אל הרב גרוסמן וסיפרו לו בצער על תגובת בנם. הרב גרוסמן לא ידע איך להגיב, וללא אומר ודברים נסע לאדמו"ר מלעלוב. הוא תיאר בפניו כיצד הבחור חזר להוריו בתחושת ניצחון, ולא עוד אלא שהוא פרש את שתיקתו של האדמו"ר כהצדקת מעשיו…

"אל דאגה!" – הרגיע האדמו"ר בשלוה מפליאה "הזמנתי אותו לבקר אצלי פעמים נוספות והוא אכן נענה להזמנתי, אין ספק ככל שהוא יתקרב אלי יותר, כך הוא יתרחק ממנה…"

מעשה באחד, שאחרי אריכות ימיו ושנותיו עלה לבית-דין של מעלה. אחר שדנו במעשיו בעולם הזה, הוחלט שתינתן לו האפשרות לראות בעצמו את הגן עדן ואת הגיהינום, ותהיה בידו הבחירה היכן להיות...

הוא התחיל את הסיור בגיהינום.

מיד בכניסתו זיהה את כל האנשים שלא הצטיינו במעשיהם... את חלקם הכיר במהלך החיים. כמו כן הוא ראה לפניו שולחנות ערוכים לסעודה בכל טוב, בשר ודגים וכל מיני מטעמים. ומיד עלתה במוחו מחשבה, 'הרי בכלל לא רע כאן, מדוע זה נקרא גיהינום ?...'

כעבור זמן קט, באו מלאכים וקשרו את ידי המסובים למזלגות ארוכים באורך כל האולם. אז הוא ראה מהו גיהינום אמתי. 'רק בעינך תביט אבל בידך לא תיגע'. אמנם הכל היה מוכן לפני המסובים, עיניהם כלות, אבל אינם מסוגלים להביא אל פיהם כלום.

מכאן פנה מיודענו לגן עדן.

בכניסתו זיהה, כמובן, את כל הצדיקים והחסידים, ולתמיהתו המראה אשר ראה בגיהינום חזר על עצמו גם כאן. שולחנות מלאים בכל טוב. גם כאן באו מלאכים וקשרו את ידיהם למזלגות הארוכים. כעת התבלבל לגמרי.  מהו אם כן ההבדל בין גן עדן לגיהינום ?