לפני מספר חדשים, במפגש משפחתי מרגש, שיתפה חמותי תחי', לראשונה, בסיפור נס ההצלה שלה ממחנות ההשמדה בפולין.

כשהגרמנים נכנסו לפולין היא הייתה ילדה בת ארבע, שהתגוררה עם משפחתה בבריגל הסמוכה לקרקוב. הגרמנים הקימו בעיר גטו שהחזיק מעמד כשנה, ולאחריו הם עשו חיסול אגרסיבי, כולם נלקחו למחנה ההשמדה בבלזץ.

המבוגרים במשפחה ניסו לתכנן בריחה ברכבת לבוכניה, היחידה שידעה פולנית הייתה אימא, ולכן היא ליוותה את הקבוצה הראשונה, וחזרה לגטו כדי ללוות את הקבוצה השנייה. אך בינתיים נסגרו השערים...

חמותי נשארה בבוכניה, ילדה בת חמש, ללא הורים, אך עם סבא וסבתא ועוד קרובי משפחה, שביניהם בלטה דמותו של דודה האדמו"ר מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם זצ"ל. 

כאשר הסכנה הלכה והתקרבה, ומשלוחי המוות איימו גם על יהודי בוכניה, כילו החסידים המעריצים והמסורים של האדמו"ר מבאבוב, את הונם, כדי להסדיר בריחה להונגריה דרך צ'כוסלובקיה.

גויים שנשכרו לצורך כך בממון רב, הביאו משאית פחם גדולה והחביאו את כולם במדף מתחת לפחם. היו שם מתחת לפחם השחור כשלושים אנשים, חיים ונושמים, מתפללים ומקווים. המשאית חצתה את הגבול, וכך הגיעה הקבוצה אל היער. התוכנית הייתה שנהג המשאית יוביל את הקבוצה ביער עד לצ'כוסלובקיה.

היער היה צפוף ואינסופי, פרט לעצים וחיות, שרצו ביער גם חיילי אס-אס נאצים, שניסו לצוד יהודים בורחים. וכך, עם תקווה בלב ותפילה על השפתיים, צעדה כל הקבוצה כמשפחה מלוכדת. היו ביניהם הרבה ילדים שהתקשו לצעוד, והגוי המבריח נשא על כתפיו בכל פעם אחד מהילדים.

פתאום נשמעו יריות...

"גילו אותנו", סינן הגוי בפולנית. באותו רגע חמותי ישבה על כתפיו החסונות, והם רעדו. היא לא הבינה מה הוא אומר ורק נבהלה מהרעש. בין רגע נפוצו כולם בבהלה. כל אחד נמלט לכיוון אחר, הגוי הוריד אותה לאדמת היער, 'תהיי בשקט' הוא אמר, בעיניים אדומות מפחד, וברח גם הוא. מה נותר לעשות ? גם היא ברחה מהמקום.

די מהר התברר שלא היו אלו חיילים גרמנים, אלא חיילים צ'כים שהיו רכים יותר. הם הפסיקו לירות, והמשפחה התקבצה שוב לנקודה אחת. מיד הבחינו שהיא, הקטנה בת חמש, לא נמצאת במקום. הסבתא והדודה התחילו לצעוק, והאדמו"ר מבאבוב הודיע נחרצות 'אני לא זז מכאן עד שלא ימצאו את הילדה' !

הייתה במקום פאניקה... וכששמעה חמותי מרחוק את הצעקות, החזירה קריאות משלה, וכך מצאו את ה'אבדה'...

כיום חמותי שנשארה בודדה מכל משפחתה, היא ב"ה בעלת משפחה ענפה, סבתא לנכדים ולנינים הצועדים בדרך ה'.

✿

ישנם בתורה פסוקים רבים, שמדגישים את החובה המוטלת על אדם לעשות כל יכולתו כדי להציל את ממון חברו מאבדון. וברור מאליו, שחייבים לעשות הכל להציל את חיי זולתו ממות.

בדרך כלל הציוויים נאמרו בסגנון חיובי, כמו "עזוב תעזוב עמו" או "השב תשיבנו לו", הבולט שבכולם "ואהבת לרעך כמוך".

אולם בפרשת השבוע, פרשת קדושים, ישנו פסוק, שהתורה כותבת את הציווי בסגנון שלילי: "לא תעמוד על דם רעך". דהיינו, לא יעמוד אדם  ויישאר אדיש כשרואה את חברו בסיטואציה של סכנה.

מדוע אכן הסגנון הוא שלילי ?

מלמדנו רש"י, שמסגנון זה מובן, שלולי הציווי המפורש, היה מקום לחשוב שבמצבים מסוימים, יוכל הרואה לעמוד מן הצד ולא להתערב, למרות שחברו נמצא בסכנה,

באילו מצבים מדובר ?

מביא רש"י דוגמא: 'כגון, טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו". דהיינו, למשל במקרה שחיה או ליסטים מנצלים רגע של חולשה אצל ה'טובע בנהר' ורוצים לפגוע בו. במצב כזה קיים חשש סביר, שכל מי שינסה 'להתערב' ולהציל את חיי הטובע, הרי הוא יכניס גם את עצמו לחשש סכנה מאותה חיה או ליסטים.

ואולי היה מקום לחשוב, שאין לאדם להכניס את עצמו לחשש סכנה, גם אם יוכל להציל את חברו.

לכן, באה התורה ומדגישה, שכאשר אתה יכול להציל את חברך מסכנה וודאית, אסור לעמוד מן הצד. חייבים לעשות הכל בשביל להצילו, גם אם יש חשש שזה יביא את המציל בעצמו לסכנה.

כאשר הדוד רבי שלמה קבע שאינו זז מהיער, הוא הכניס את עצמו, ואת הקבוצה כולה לחשש סכנה. אך היה ברור לו מה שכתוב בפסוק "לא תעמוד על דם רעך", אסור להשאיר חלילה את הילדה ביער הצפוף, ששורצים בו חיות אדם. זה מקום של סכנה וודאית. וב"ה שבמהירות יחסית הייתה ההצלה !

✿

הנהגה דומה צריכה להיות גם במובן הרוחני,

כשרואים יהודי, ילד או בוגר, שנמצא בסכנת טביעה רוחנית, מוטלת חובה על כל אחד לעשות כל מה שביכולתו להצילו ולהחיות את נפשו.

צריך לזכור את דברי הבעל שם טוב בהדגשת מושג ה"השגחה פרטית", ולדעת שאם אנו נתקלים בסיטואציה כזו, במובן הגשמי או הרוחני, הרי זה סימן שהקב"ה נותן את הכוחות המתאימים להצליח במשימה ולהביא ישועה והצלה.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר