המייל השבועי


מספריים שבורות וזקן שלם...

את הסיפור הבא שמעתי בימים האחרונים מ'כלי ראשון'. הקלטה מקורית ומרגשת מפי בעל המעשה, הלא הוא רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, מי שהי' האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג.

רבי יקותיאל שתה את כוס התרעלה הנאצי, הוא גורש עם כל משפחתו לאושביץ, בזמן השואה האיומה. אשתו ואחד עשר ילדיו נספו, ובחסדי שמים הוא שרד. ובתום המלחמה אף הצליח לשקם את עצמו וזכה להקים בשנית משפחה וקהילה לתפארת.

רבי יקותיאל תאר את אחד המאורעות הקשים והמרגשים שחווה 'שם', תחת ציפורני הנאצים,

כשגורש למחנה ההשמדה, הי' ברשותו מספריים. למורת רוחו, בגזרת הנאצים הוא נאלץ מידי יום לגזוז בעצמו את זקנו, באמצעות המספריים , כדי להימנע מהשחתתו ע"י הגרמנים, בתער.

יום אחד, סיימו המספריים את תפקידם בעולם והם נשברו, ושוב לא הי' לו דרך לגזוז את זקנו. והוא אכן לא גזזם.

כשהיה בדרכו לעבודת פרך, יחד עם אחיו היהודים, ראה מולו את הקאפו הראשי, שהיה מוותיקי הממונים לפקח על האסירים. אותו קאפו היה אדם בעל אופי אכזרי במיוחד, עוד אחד מאותם "אוכלי אדם" ששרצו במחנות הרשע, חיי אנוש לא תפסו אצלו מקום.

כשהבחין הקאפו, שיש לרבי יקותיאל זיפי זקן בולטים, רץ לקראתו, והטיח בו מילים קשות על כך.

רבי יקותיאל התנצל, שלא הספיק להסתפר עד עתה, והבטיח... >>




30,000 $ לצדקה...

באותם ימים של חורף תשכ"ג, לא היה להרב גימפל ע"ה קשר כלשהו לחסידות חב"ד, אולם היה עליו להיפגש עם אחד מחסידי חב"ד ולהעביר לו 30,000 דולר. לכל הדעות מדובר בסכום נכבד מאוד גם היום ובוודאי באותם שנים. פגישתם נקבעה ליום ראשון כ"ד טבת בשעות הערב במרכז חב"ד 770 אשר בשכונת קראון-הייטס.

החב"דניק כיוון את הפגישה לתאריך זה כ"ד טבת, מאחר שבאותו ערב הרבי התוועד עם החסידים לרגל  150 שנה להסתלקותו של אדמו"ר הזקן. והוא רצה שהרב גימפל ע"ה יישאר בהתוועדות זו של הרבי.

ואכן הרב גימפל הסכים. וכך לראשונה בחייו זכה להשתתף בהתוועדות.

לקראת סיום ההתוועדות, דיבר הרבי על נתינת צדקה. וסיפר שהבעש"ט לא רצה שיישאר בלילה כסף מזומן בביתו והיה מחלק את הכל לצדקה. ואז הכריז הרבי שלפעמים יכול יהודי להרשות לעצמו לרוקן את כל המזומן שבכיסו גם באמצע יום חול... ולסמוך על הקב"ה שיוסיף לו כמה פעמים ככה... ! וביקש הרבי שכל אחד ירוקן את המזומנים שבכיסו וימסרם לצדקה !

הרב גימפל עמד לא הרחק מחברו החב"דניק, והוא הביט לכיוונו. הוא ידע בוודאות כי בכיסו מונחים באותו זמן 30,000 $, והוא תהה מה יעשה עכשיו ידידו באותם 30,000 $ שקיבל זה עתה. וכאמור, מדובר בסכום לא-מבוטל כלל ועיקר, ובפרט באותם הימים...




חיים של מסירות נפש

בחורף של שנת תרח"צ (1938) למדו בישיבה מחתרתית בברדיצ'וב תשעה נערים. ששה מהם היו בני 13-15 ושלשה בני 18. ראש הישיבה היה החסיד הרב משה רובינסון.

רוב הנערים לא היו מקומיים. הם התקבצו ממקומות שונים, אחרי שבמקום מגורם נסגרו בברוטליות  כל מוסדות הלימוד היהודיים והיו גם ילדים שנלקחו למעצר.

עובדה זו שנערים עוזבים את הבית ונודדים למקום תורה – כבר מלמד מהי מסירות נפש!

הצרכים האלמנטריים, כגון, מקום לינה או ארוחות מסודרות, בכלל לא היה הדבר החשוב באמת בחייהם. הם היו יותר מודאגים שאף גוי לא יבחין בנוכחותם וילשין עליהם לג.פ.או.  הם קיווי לחזור שוב בכל בוקר לעוד יום של לימודים עם רבם.

הם היו מגיעים בשעה 5 לפנות בוקר ל'עזרת הנשים' של בית הכנסת. כל נער הגיע לבדו כדי שלא להסב תשומת לב יתירה, השמש היה נועל אותם מבחוץ, כך שאף אחד לא יחשוד שיש מישהו בפנים.

באחד הימים, היה זה בכ"ד טבת יום ההילולא של אדמו"ר הזקן נ"ע, נאספו כולם, הפעם במרתף של בית הכנסת, להתוועדות חסידים עם רבם ר' משה רובינסון. הם ישבו סביב שולחן גדול עם מיני תרגימה וקצת יין, אמרו 'לחיים', ור' משה עוררם בדבריו להתחזק יותר בעבודת ה'.

בשעה  1 אחר חצות, נשמעו מהלומות מכיוון הדלת... תוך כמה שניות הורידו את הכל מהשולחן וכל תלמיד מצא לעצמו מסתור בחלק אחר של המרתף מאחורי חפצים ושברי רהיטים.

כעבור זמן קצר הדלת נפרצה, ומלאכי החבלה הרוסית נכנסו. תוך דקות אחדות הם הצליחו לאתר את כולם... וכך הובלו לתחנת המשטרה. שם עברו עינוים קשים במשך שבועות ארוכים עד שבסופו של דבר כולם הודו וסיפרו את מטרת התאספותם.




מה ש- 5 דקות יכולות לעשות...

היה זה בערך בשנת תשל"ו (אמצע שנות ה 70), הייתי בחור נמרץ. חשק ללימוד התורה לא היה לי. כמעט ולא נוכחתי בסדרי הלימוד בישיבה. במהלך היממה עבדתי בחברת ה'שמירה' של שכונת קראון הייטס שבברוקלין.

באחד הלילות זכיתי להיכנס לחדר ה'יחידות' עם הרבי, וכנהוג אצל חסידים הגשתי לרבי פתק ובו 'שפכתי את ליבי' בשפה "דוגרית"-ישראלית...

וכך כתבתי (בערך): "אני עובד בחברת השמירה, אך אין לי סיפוק אמיתי. איני רואה מה התכלית שלי בחיים ?

בנוגע ללימוד תורה, פשוט "לא בא" לי ללמוד... זה לא מעניין אותי... אני מרגיש שאני כבר יודע הכל...

וסיימתי את הפתק במילים: אבל בכל זאת איכפת לי שלא איכפת לי..."

במהלך היחידות הרבי התעניין בגילי, והמשיך לברכני.

כשהתייחס הרבי למה שכתבתי בפתק אמר:




מסירות נפש !

לאחר התפילה משכו אותי רגליי לטייל ברחוב פליקאן, הרחוב המרכזי שבו מרוכזות עשרות חנויות תכשיטים שפתוחות באותו יום השבת, והן ומלאות בקונים. חנות אחת היתה סגורה, החנות שלי... ובדיוק אז פנה אלי ידידי מהחנות הסמוכה: "מה קרה לך ? יש לקדוש ברוך הוא יותר מ 50 שבתות בשנה. תן לו את כולן ואת השבת הזו קח לעצמך..."

כאן התחילה מלחמה של ממש בתוך תוכי, מצד אחד שמעתי קול פנימי: לא נורא... שבת אחת... הקב"ה יסלח... ואז בא הקול היהודי שבי, שנתן לי להבין שאני בעיצומו של נסיון ועלי "לשלם" מחיר כדי לקנות חיים ! הרמתי את רגליי ונסתי לביתי