השבוע בסיום שיעור תורה, ביקשתי מהתלמידים, לציין מהו לדעתם הפסוק הכי 'מרכזי' בתורה.

מעניין היה לשמוע את מגוון הדעות, שתאמו בחלקם לדיון דומה שהיה בין חכמי ישראל. כמסופר במדרש.

אחד התלמידים טען שלדעתו הפסוק בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱ-לֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ הוא המרכזי וכולל הכל. תלמיד אחר הצביע דווקא על הפסוק שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל  יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ, יְ-ה-וָ-ה אֶחָד. ואילו כמה מהתלמידים נזכרו באמרתו המפורסמת של הלל והצביעו על הפסוק וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

כאן הגיע תורי להפתיע אותם, כשהבאתי לפניהם את לשון חז"ל, ובעיקר את דעתו המפתיעה של רבי שמעון בן פזי, המתבססת על פסוק מפרשת השבוע – פרשת פנחס.

וזה לשון המדרש (מובא בהקדמת ה'כותב' לחיבור עין יעקב): "...בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק  כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. עמד רבי פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי..."

פרשנים רבים התייגעו להבין מה היה מיוחד באותו כבש שהקריבו בבית המקדש כל בוקר וערב, שהוא מבטא משהו כללי יותר ומשמעותי אפילו יותר מ'שמע ישראל'. או מ'ואהבת לרעך כמוך' ?

♦

מהו סודו של התמיד ?

שיתף אותי הר' נחום מרקוביץ בסיפור אישי אודות הדרכה נפלאה שקיבל מהרבי מליובאוויטש.

וכך סיפר,

היה זה בערך בשנת תשל"ו (אמצע שנות ה 70), הייתי בחור נמרץ. חשק ללימוד התורה לא היה לי. כמעט ולא נוכחתי בסדרי הלימוד בישיבה. במהלך היממה עבדתי בחברת ה'שמירה' של שכונת קראון הייטס שבברוקלין.

באחד הלילות זכיתי להיכנס לחדר ה'יחידות' עם הרבי, וכנהוג אצל חסידים הגשתי לרבי פתק ובו 'שפכתי את ליבי' בשפה "דוגרית"-ישראלית...

וכך כתבתי (בערך): "אני עובד בחברת השמירה, אך אין לי סיפוק אמיתי. איני רואה מה התכלית שלי בחיים ?

בנוגע ללימוד תורה, פשוט "לא בא" לי ללמוד... זה לא מעניין אותי... אני מרגיש שאני כבר יודע הכל...

וסיימתי את הפתק במילים: אבל בכל זאת איכפת לי שלא איכפת לי..."

במהלך היחידות הרבי התעניין בגילי, והמשיך לברכני.

כשהתייחס הרבי למה שכתבתי בפתק אמר:

"יקבע עיתים בתורה ! בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

בתורה שבכתב – מתוך פרשת השבוע.

ובתורה שבעל פה – הרבי סימן בידו  (כאומר, שאבחר במה שליבי חפץ).

והעיקר הוא, כמו שאמרתי קודם לכן, שזה יהיה 5 דקות ולא יותר !

ויוסיף חמישית (= דהיינו: עוד דקה אחת) מפעם לפעם."

וסיים הר' מרקוביץ: אכן כך עשיתי, התחלתי ללמוד כל יום פרשת השבוע (= תורה שבכתב) עם פירוש רש"י (= תורה שבעל פה). ובמבט על השעון שזה יהיה 5 דקות ולא יותר !... לא פעם קרה שעצרתי ממש באמצע משפט, באמצע סיפור מרתק. כי הקפדתי על ההוראה "5 דקות ולא יותר".

אבל זה גרם שחשבתי כל היממה על תוכן הלימוד. והשתוקקתי להגיע שוב לאותם 5 דקות להמשיך את הסיפור שנקטע בשיאו ביום האתמול.  וכך מפעם לפעם זה גדל ל 6 דקות וכן הלאה.

הרבי בחכמתו ובברכתו החזיר לי את טעם הלימוד. וכך השתנו חיי.

אמנם נתתי מעצמי מעט מאוד בזמן, אבל זה היה "תמיד", וזה השפיע ל'תמיד'.

♦

הוא נקרא בשם 'תמיד'  – כי לגישה זו ישנה השפעה תמידית.  ויש בכוחה לשנות את המהות הפנימית, ואפילו את החיים בכלל.

פרשת קורבן התמיד מלמדת אותנו שלא כל כך משנה הכמות, העיקר שתהיה קביעות מתמדת, ועקשנות להמשיך באותה קביעות למרות כל הטרדות וההפרעות. בזה מתבטא קשר תמידי של יהודי עם הקדוש-ברוך-הוא. קשר שאינו צדדי או מזדמן אלא מוחלט ועקבי.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר