ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

חיים של מסירות נפש

מסירות-נפש הוא סכר שמגן על עם-ישראל מפני לחץ חיצוני אדיר. כן, מסירות-נפש היא לא-רציונלית, לא-הגיונית. השכל אומר שצריך לוותר פה ושם, להציל מה שאפשר להציל, להתחשב בלחצים, להיות 'מציאותי'. אולם זה כוחה של מסירות-הנפש היהודית, שהיא הודפת את כל השיקולים ה'פרגמטיים' הללו ומציבה חומה איתנה ובלתי-מעורערת. בלי 'למה'.

ודאי שיש לשקול שיקולים מציאותיים, אבל רק בפרטים ובדרכי-הפעולה. העקרונות והאמונה הבסיסית אסור שיישחקו ושייכנעו ללחצים. העם היהודי מצא תמיד פתרונות מקוריים ויצירתיים כדי לשרוד, אבל ברגע האמת ידע למסור את הנפש. כי יש דברים שהם מעבר ל'יצירתיות'.

מתי מתגלה כח זה ?

הסוג הראשון, והוא המצוי בד"כ, יהודים שומרי תורה ומצוות, לומדי תורה וכו'. חייהם מתנהלים בצורה מסודרת, הגיונית, מה שנקרא "על מי מנוחות". מתי מתגלה אצלם כוח של 'מסירות נפש' ? רק כאשר הם נתקלים, חלילה, באיזו מניעה או עיכוב משמעותי, המשבש את סדר היום היהודי, אזי נדרשים להתייגע ולעורר מעומק הנפש עוצמה פנימית, כדי שיוכלו להמשיך בדרך ה' אפילו במסירות נפש. וכשהגל עובר, הם חוזרים שוב לשגרת היום יום.

לעומתו, יש סוג נוסף, בדרך כלל נדיר יותר לפגוש בו. יהודים המכונים "יהודים של מסירות נפש". מדובר באנשים שמסורים באופן מוחלט ותמידי לבצע אך ורק את רצון ה'. אין להם רצון עצמי כלל וכלל. יהודים אלו אינם נדרשים לעורר בנפשם מסירות נפש בעת הצורך, כי זה קיים אצלם באופן תמידי.

 

לכל אחד יש 'קו אדום'. זהו אותו קו פנימי שכאשר מגיעים אליו – מתעוררת העוצמה הפנימית, ואז כל אחד ימסור על כך את הנפש.

אבל לחיות באופן קבוע בתנועת נפש כזו, זה בהחלט דבר נדיר, והנה בימינו אנו, עדיין חיים בינינו יהודים יקרים מתוך מאות ואלפי משפחות שכך בדיוק חיו באופן קבוע 'מאחורי מסך הברזל'. מדובר כמובן באלו שבחרו להמשיך ולשמור בכל מחיר על חיי תורה ומצוות.

אפילו נערים צעירים ביותר, הראו גבורה עילאית עד למסירות נפש ממש.

נביא דוגמה אחת מיני רבות מאוד, המלמדת על הכלל כולו:

בחורף של שנת תרח"צ (1938) למדו בישיבה מחתרתית בברדיצ'וב תשעה נערים. ששה מהם היו בני 13-15 ושלשה בני 18. ראש הישיבה היה החסיד הרב משה רובינסון.

רוב הנערים לא היו מקומיים. הם התקבצו ממקומות שונים, אחרי שבמקום מגורם נסגרו בברוטליות  כל מוסדות הלימוד היהודיים והיו גם ילדים שנלקחו למעצר.

עובדה זו שנערים עוזבים את הבית ונודדים למקום תורה – כבר מלמד מהי מסירות נפש!

הצרכים האלמנטריים, כגון, מקום לינה או ארוחות מסודרות, בכלל לא היה הדבר החשוב באמת בחייהם. הם היו יותר מודאגים שאף גוי לא יבחין בנוכחותם וילשין עליהם לג.פ.או.  הם קיווי לחזור שוב בכל בוקר לעוד יום של לימודים עם רבם.

הם היו מגיעים בשעה 5 לפנות בוקר ל'עזרת הנשים' של בית הכנסת. כל נער הגיע לבדו כדי שלא להסב תשומת לב יתירה, השמש היה נועל אותם מבחוץ, כך שאף אחד לא יחשוד שיש מישהו בפנים.

באחד הימים, היה זה בכ"ד טבת יום ההילולא של אדמו"ר הזקן נ"ע, נאספו כולם, הפעם במרתף של בית הכנסת, להתוועדות חסידים עם רבם ר' משה רובינסון. הם ישבו סביב שולחן גדול עם מיני תרגימה וקצת יין, אמרו 'לחיים', ור' משה עוררם בדבריו להתחזק יותר בעבודת ה'.

בשעה  1 אחר חצות, נשמעו מהלומות מכיוון הדלת... תוך כמה שניות הורידו את הכל מהשולחן וכל תלמיד מצא לעצמו מסתור בחלק אחר של המרתף מאחורי חפצים ושברי רהיטים.

כעבור זמן קצר הדלת נפרצה, ומלאכי החבלה הרוסית נכנסו. תוך דקות אחדות הם הצליחו לאתר את כולם... וכך הובלו לתחנת המשטרה. שם עברו עינוים קשים במשך שבועות ארוכים עד שבסופו של דבר כולם הודו וסיפרו את מטרת התאספותם.

ר' משה נלקח לכמה שנות מאסר וסבל בהם רבות. והנערים הוכנסו לבית חינוך ממשלתי ליתומים ל'חינוך מחדש'... כל שלב הי' מלווה ביסורים קשים ובהשפלות וכו' ובחרפת רעב קשה.

את גופם הם הצליחו לשבור, אך רוחם נשארה איתנה ועוצמתית !

בסופו של דבר כמעט כל הנערים הצליחו להימלט. והקימו ב"ה משפחות לתפארת.

השבוע ציינו בכל רחבי תבל את ימי השחרור והגאולה מהמאסר המפורסם בשנת תרפ"ז (1927) של רבי יוסף יצחק נ"ע האדמו"ר הקודם מליובאוויטש.

הרבי הריי"צ התפרסם במיוחד בזכות מסירות-הנפש המופלאה שלו מול המשטר הקומוניסטי העריץ ברוסיה הסובייטית. זו הייתה מסירות-נפש במובן הפשוט ביותר - סיכון החיים למען קיום היהדות. הוא-עצמו, ואלפי חסידיו ושליחיו, סיכנו את חייהם מדי יום ביומו כדי לחנך ילדים ברוח היהדות, להקים מקווה-טהרה, לקיים בתי-כנסת ולערוך ברית-מילה.

בגלל פעילותו זו הרבי נאסר ונידון למוות, אולם בחסדי ה' ניצל מידי הקומוניסטים והצליח לצאת אל העולם החופשי, בעוד שליחיו הנאמנים נשארים ברוסיה וממשיכים במלאכת-הקודש של השמירה על גחלת היהדות.

הרבי, שעונה קשות בזמן מאסרו, היה שבור ורצוץ, אך הוסיף לפעול בלטביה ובפולין, ואחר-כך באמריקה, למען קיום היהדות.

הוא, במסירות-נפשו, הניח את היסודות לאימפריה הגדולה שביסס והרחיב לממדי-ענק חתנו וממלא-מקומו, הרבי מליובאוויטש.

זו גם הייתה דרגתו של פינחס עליו אנו קוראים בפרשת השבוע

פינחס, עליו קראנו בסוף הפרשה הקודמת, ובתחילת פרשתנו. היה איש של מסירות-נפש בעצם מהותו. לכן סיכן את עצמו בדבר שאין חובה להסתכן למענו, ועד שאם היה שואל האם ראוי לעשות זאת - "אין מורים כן". כלומר, הוא לא היה חייב בזה, אבל מכיוון שכל מהותו הייתה מסירות-נפש, לא שאל שאלות אלא מסר את נפשו כדי לקנא את קנאת השם. והצליח לעצור את המגיפה מעם ישראל.

אצל ממלא-מקומו, של הרבי הקודם,  הרבי שלנו, ראינו מסירות-נפש מסוג אחר.

זו מסירות-נפש בתנאי העולם החופשי. אין מדובר דווקא בסיכון החיים, אלא במסירת כל הכוחות, המשאבים והמאוויים למען עם-ישראל. מסירות-נפש זו היא סודה של חסידות חב"ד, בהנהגתו המופלאה של הרבי.

מסירות-נפש זו היא נחישותו של הרבי שלא לצאת אף ליום אחד של חופשה בכל שנות הנהגתו. מסירות-נפש זו היא הנכונות להתמסר לגמרי לבעיותיו של עם-ישראל כעם. ולהתייחס גם אל כל ענין של הפרט כענין אישי. זה גם לקבל בלילות את המוני בית-ישראל, להשיב על מכתביהם, לעמוד שבע ושמונה שעות מדי יום ראשון כדי להעניק מברכותיו ומעצותיו לכלל-ישראל.

זה לא למות או לקבל עינויים קשים במסירות נפש, זה לחיות במסירות נפש.

מסירות-נפש היא העיקרון שהציב הרבי לפעילות חב"ד - לא לעשות מה שנראה טוב ומועיל לחב"ד, אלא "חב"ד צריכה לעשות מה שאחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות". וכך אמר לרב חב"די מכובד, ששאלו אם לעסוק בענייני הכשרות: "בשר כשר יש אחרים שמוכנים לייצר; תפקידך 'לייצר' יהודים שירצו לאכול בשר כשר".

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר



<< הקודםלרשימה המלאההבא >>

  נבנה ע"י WebEmpire