הרב שלום דובער גורדון ז"ל יצא בשליחותו של האדמו"ר הריי"צ נ"ע (הרבי הקודם של חב"ד) לייסד מרכז יהודי חסידי בנוארק שבניו ג'רזי.

בשנת ה'תש"ח (1948) התמנה לראשונה לתפקידו הציבורי כרבה של קהילת "אהבת ציון". בקיץ של אותה שנה זכה הרב גורדון להתקבל ב'יחידות' אצל הרבי.  בין הדברים הוא ביקש מהרבי עצה טובה, וזכה לקבל הדרכה נפלאה איך להצליח בניהול  הקהילה.

הרב גורדון אמר לרבי,

כי הוא מוצא את עצמו בדילמה מסוימת.

מצד אחד, בתוקף תפקידי כרב, נדרש ממנו  להדריך, לתקן, להעיר, ואולי לעיתים אף לנזוף בחברי הקהילה. מאידך, הוא רואה במוחש שדרך זו מרחיקה את הציבור והוא חושש למצוא את עצמו ללא קהילה.

          מה הפתרון ? שאל הרב גורדון את הרבי,

שאלו הרבי:

אם הוא היה אי פעם באמבט אדים, מה שמכונה "בית מרחץ רוסי ?"

הרב גורדון השיב, בחיוב. ואמר כי הוא הלך פעמים רבות עם אביו ז"ל.

הרבי שאל: "האם הבחנת מה עושים שם ?"

והרב גורדון השיב: כן, הרוחצים עולים מדרגה אחר מדרגה, האדים נעשים חמים יותר ויותר ואז מצליפים בהם במטאטא מענפים ועלים יבשים.

המשיך הרבי ושאל: "האם תוכל לתאר לעצמך שאתה הולך ברחוב, ולפתע ניגש אליך, או לזולתך, אדם כשמטאטא כזה בידו ומתחיל להצליף בו.

מה תהי' התגובה ?  אינך חושב שהוא יכה את האיש ההוא בחזרה ?"

והתשובה ברורה. ודאי שכל אדם שיקבל מכות גם יחזיר למכה,

אבל, סיים הרבי ואמר: "לעומת זאת אם מרוממים אותו תחילה, אחר כך מחממים אותו, ולבסוף... מצליפים בו, או אז,  'בעט מען נאך !' = הוא מבקש עוד ועוד !".

♦

בפרשת תזריע אנו לומדים על דיני ה'נגעים', מה שנקרא 'צרעת' המופיעה על גופו של אדם (או על בגדיו או בקירות ביתו).

אולם אין מדובר בפצעים אלרגיים או וויראליים וכדו', שצריך לקבל מרופא מרשם ולהשתמש במשחה מתאימה. אלא זה משהו רוחני. אלו 'נגעים' שבאים רק על אדם שדיבר לשון הרע.

אם יתברר (לפי צבע, גודל, והמיקום בגוף) שאכן זה נגע מטמא יישלח האדם הנגוע מחוץ למחנה עד שיחזור בתשובה אמיתית ואז גם הנגע יעלם.

אין זו תופעה טבעית רגילה. היא גם אינה מוכרת לנו כיום. וכלשון הרמב"ם בספרו יד החזקה: "וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר ... שֶׁקָּרְאָה אוֹתוֹ תּוֹרָה צָרַעַת .. אֵינוּ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵלָא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלְּשׁוֹן הָרַע".

מה עושה אדם כשמבחין בצרעת על גופו ?

אין צורך לפנות לרופא... אלא  צריך לפנות "אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים". וכאמור, אם יתברר לכהן שזה נגע, הרי "טִמְּאוֹ הַכֹּהֵן... בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ".

 בפרשתנו ישנם עשרות פסוקים המתארים בפרטיות את כל סוגי הנגעים. הרמב"ם בספרו ההלכתי כתב על כך מאות ! סעיפים. ברור א"כ שהאבחון המדויק במצב הנגע, מחייב ידע רחב ומדוקדק בכל דיני הצרעת.

וא"כ אינו מובן, מדוע קבעה התורה שדווקא כהן הוא זה שיחליט על מצבו ההלכתי של המצורע ? הרי בשביל הנתונים ההלכתיים צריך בעיקר רב מוסמך, שבקיא בפרטים, ומה אכפת לנו אם הוא יהיה כהן או ישראל ?

♦

אלא התורה רוצה ללמדנו דבר נפלא,

ידוע שכוהנים הם "אנשי חסד".

רק הכוהנים קיבלו את מצוות 'ברכת כוהנים' שתוכנה: – "לברך את עמו ישראל באהבה".

ולכן רק על הכהן אפשר לסמוך שלא ימהר לקבוע על אדם שעליו להיות בָּדָד ... מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". גם אם במבט ראשון הוא נראה כמצורע, לא יחסוך הכהן שום מאמץ ויחקור היטיב, וישתדל להביא לטהרת המצורע.

ואם הכהן ייאלץ בכל זאת לקבוע שהמצורע טמא. הרי מאחר וזה 'עטוף' בהרבה אהבה וקירוב. אנו בטוחים שזה יהיה במינימום הנדרש וזה גם יתקבל אצל המצורע בקלות יותר.

כמו ב'אמבט האדים', כשתחילה מרוממים את האדם, וכן מחממים אותו, ורק אז מצליפים בו, הרי זה נעים וטוב לאדם.

♦

למה הדבר דומה ?

אם אתמיד להפקיד כספים בחשבון הבנק, אוכל גם למשוך מהכספומט בעת הצורך. אך אם אתמיד במשיכות ללא הפקדות, בסופו של דבר גם הכרטיס יבלע במכשיר...

כשמעניקים אהבה, קירוב וחום הרי זה דומה להפקדת מזומנים בחשבון. ואז, בעת הצורך, יש אפשרות למשוך... דהיינו: לדרוש, להעיר, להוכיח וכדו'.

אבל אם רק נעיר ונוכיח, בסוף הכרטיס יבלע והחשבון ייחסם...

שבת שלום וחודש טוב

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר