כולנו מכירים את סיפורם המרתק של שנים עשר המרגלים שנשלחו ע"י משה רבינו לרגל את ארץ כנען. 12 אנשים אלו היו מחשובי העם ומשימתם הייתה להכין את השטח לקראת כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל.

כשראו המרגלים את המצב בארץ כנען, הם חזרו משם מפוחדים ובלתי מאמינים. ואף הצליחו להכניס מורך בלב כל העם מפני הכניסה לארץ ישראל.

משהו בסיפור הזה לחלוטין אינו נתפס:

סיפור זה הרי התרחש זמן קצר, אחרי שכל העם חווה את הניסים  שהיו במצרים ובים סוף, והתרגש מהם.

גם אותם ימים עצמם, ימי השהות במדבר,  היו מלווים בניסים יום יומיים: בכל בוקר ירד 'מן' מהשמיים, מים היה בשפע מבארה של מרים. בקיצור,  הם ראו את יד ה' הגדולה ואת יכולתו האלוקית על כל צעד ושעל.

תחושה זו הייתה בוודאי גם אצל המרגלים, ובפרט שהם היו אנשים מיוחדים בעלי שיעור קומה, כנאמר בפסוק: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". וא"כ בלתי מובן איך זה שלמרות כל זה הם חזרו וקבעו שלא יצליחו לכבוש את מלכי כנען וכך הניאו את העם מלהיכנס לארץ ?

♦

לפני כמה עשורים שלח הרבי זוג חסידים ללונדון. מטרת השליחות הייתה  ללמד ולהדריך נערים במוסד חינוך שקהילת חב"ד הקימה שם.  

באותה תקופה, הסביבה הרוחנית בלונדון לא הייתה כל כך במיטבה, והם חוו קשיים לא מעטים. במיוחד כשזה היה נוגע לחינוך ילדיהם. קשה היה למצוא עבורם מסגרת חינוכית הולמת לדרך החינוכית שלהם, ובוודאי לדרך החסידית. ולכן חשקה נפשם לנטוש את השליחות, ולחזור לארצות הברית, לשכונת 'קראון הייטס' שבברוקלין, ולהיות ב'חממה' החסידית ליד הרבי.

מאחר שהם היו שלוחים נאמנים, לא היה להם ספק, שהם לא יעזו לעזוב את המערכה ללא אישור מהמשלח. וכך באחד הימים ישבה האימא ושפכה את ליבה וכך כתבה לרבי: "עבר כבר משך זמן מאז שנסעתי ללונדון עם בעלי ... אני לא מצאת מנוח לנפשי באנגליה ואני מרגישה שמקומי בקראון הייטס ואני רוצה לגדל ולחנך את בנינו שי' בסביבת אדמו"ר שליט"א".

התשובה שהרבי ענה לה מפתיעה ומענינת:

"בודאי כוונתך להרוחניות שבה (ולא לעצים ואבנים שבשכונה) וזה תמצא במוסד שלי בלונדון".

הרבי נתן לה להבין, (מה שנאמר ונכתב בהזדמנויות שונות לכלל השלוחים הפזורים ברחבי תבל), שאת העוצמה הרוחנית שהיא כ"כ מחפשת, וכמו כן 'נחת אמיתי' מהילדים, היא תקבל דווקא במקום השליחות.

יתכן שבתחילת הדרך מרגישים 'הקרבה' והפסד... אבל בסופו של דבר המאמץ משתלם וזוכים ורואים שהיה כדאי !

♦

תורת החסידות נותנת לנו מבט פנימי עמוק ואמיתי על סיפורם של המרגלים.

הסיבה הפנימית לסירובם של המרגלים להיכנס לארץ ישראל, נבע מרצונם להמשיך לעבוד את ה' בתנאי המדבר !

הם העדיפו להישאר במקום שאין טרדות פרנסה, אין הפרעות מענייני העולם, יש את כל הנתונים לעבוד את ה' במנוחה ושלוה, כך אפשר לגדל ולחנך ילדים באופן הכי בטוח.

הם ידעו שאחרי הכניסה לארץ ישראל, יהיה עליהם לעסוק לפרנסתם בעבודת האדמה ובענייני החומר, ולהקדיש לכך את מיטב זמנם ומרצם. כך שלא יהיה עוד באפשרותם לעסוק בעבודת ה' ללא הפרעה כמו במדבר.

♦

רצונו של הבורא הוא בשילוב שני הדברים יחד:

תכלית הבריאה היא "לעשות לו יתברך דירה בעולם הכי תחתון" – לא לחיות ב"מדבר" ולהינתק מהעולם, אלא לעבוד את הבורא תוך כדי עיסוק בעניני העולם, ולהחדיר בחיי היום יום החומריים את הקדושה האלוקית.

המרגלים שלא כמו אותה משפחת השלוחים שהגיעו ללונדון... לא נהגו כך. הם לא הבינו שלא נוטשים שליחות בגלל נוחיות...

הרוחניות האמיתית נמצאת דווקא במקום השליחות ! לשם כך נשלחה הנשמה הטהורה לעולם הזה הגשמי והחומרי כדי שהוא ייעשה דירה לו ית'.

♦

מספרים שאיש עסקים הציע לרבי לחלק את כלל החסידים לשתי קבוצות. אלו שיהיו בקבוצה הראשונה יתמנו לבצע את השליחות הקדושה להפצת התורה והמצווה ברחבי תבל. ואילו בעלי הקבוצה השנייה יכנסו לעולם העסקים ויתמכו בחבריהם השלוחים...

תגובת הרבי הייתה: אין לי מספיק כח אדם, שאוכל לפטור מישהו מעבודת השליחות !

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר