לחנות תכשיטים בבני ברק, נכנסה ילדה קטנה, בלבוש קצת מרושל.  בעל החנות ראה אותה מתבוננת במדפים המנצנצים ושאל אותה: אם הוא יכול לעזור.

ענתה הילדה, כי היא מחפשת שרשרת זהב עם יהלומים. המוכר הוציא מכיסו מפתח קטן, פתח את חלון הוויטרינה שמאחוריו, שלף משם מעמד פלסטיק שעליו היו ענודות מספר שרשראות והציג אותן בפני הילדה.

הילדה בחנה את השרשראות בעיניים מוקסמות, ומהר מאוד הצביעה על אחת מהן. 'את זו אני רוצה', אמרה. 'אבל זו שרשרת יקרה ומתאימה לאישה, זה לא לילדה כמוך', אמר המוכר. 'כן, אני יודעת, אמרה הילדה. זו מתנה לאחותי הגדולה'.

והמשיכה, 'מאז שאבא ואמא נפטרו, היא אבא ואמא שלנו. היא עושה הכל עבורינו. מכינה, מכבסת, דואגת, קונה לנו את כל מה שאנחנו צריכים. היא עובדת קשה ואת כל הכסף היא מוציאה עלינו, ולא קונה לעצמה כלום. לכן החלטנו כל האחים לקנות לה הפתעה. שנה שלמה חסכנו כסף, לא קנינו שום ממתק, שום משחק, כל מטבע שהיה לנו שמנו בצד ועכשיו אנחנו רוצים לקנות לה הפתעה לכבוד החג'. סיימה הילדה את ההסבר.

הילדה שלפה מתוך התיק שלה שקית ניילון משופשפת ומעט כבדה והניחה אותה על דלפק הזכוכית. המוכר פתח את השקית, היה שם מצבור לא קטן של עשרות אגורות, הרבה חצאי שקלים, קצת מטבעות של שקל אחד ומטבעות בודדים של חמשה שקלים. בהערכה מהירה ונדיבה הוא העריך את תכולת השקית ב-200 שקלים במקרה הטוב.

'יש מספיק כסף ?' שאלה הילדה ותלתה במוכר עיניים שואלות

המוכר טוב הלב, הבין מיד את הסיטואציה, הוא עשה עצמו כסופר את המטבעות ולאחר מספר רגעים השיב בחיוך: 'כן, יש כאן בדיוק את הסכום עבור רכישת השרשרת'. ומיהר לארוז לה את השרשרת היקרה יחד עם הברכה המושקעת שהכינו הילדים והגיש אותה לילדה בתחושת רחמים על היתומים הקטנים ועל אחותם המסורה.

בערב, מעט לפני הסגירה הופיעה בחנות נערה צנומה לחוצה ונבוכה. היא הושיטה את השרשרת לבעל החנות. 'סליחה אדוני, אמרה בהתנצלות, אחותי הייתה כאן היום ויצאה מכאן עם השרשרת הזו. אני רוצה להחזיר אותה, משום שברור לי שלא היה בידה סכום כסף כדי לרכוש אותה. אנא, תסלח לה, היו לה כוונות טובות'. אמרה.

'השרשרת דווקא נקנתה כדת וכדין', אמר בעל החנות, 'אחותך הייתה כאן ושילמה במיטב כספה. מעולם לא קיבלתי מחיר כזה על תכשיט'. הוסיף בעל החנות והסביר: 'הלקוחות שלי הם בדרך כלל אנשים עשירים. הם רוכשים תכשיטים יקרים ומשלמים עבורם הרבה כסף. אך הכסף שהם משלמים, מהווה אחוז קטן מהרכוש שלהם. זו פעם ראשונה שמישהו נותן לי את כל מה שיש לו, מאה אחוזים מרכושו עבור תכשיט'.

והמשיך: 'אמנם היא שילמה רק כמה עשרות שקלים, אבל כשראיתי את המאמץ הגדול שהיה טמון בהם. בשקית שהיא הביאה, היה הרבה מעבר לערך כספי, הייתה זו נתינה של כל מה שהיה בידם. חשתי גם אני חובה להתאמץ ומכרתי לה את השרשרת בסכום הזה'.

'לכי לדרכך', אמר לנערה הנבוכה, 'וכל הכבוד על המסירות הרבה למען אחייך ואחיותייך היתומים. שהקב"ה יברך אותך בכל מעשי ידייך, ותזכרי שאת עונדת את השרשרת הכי יקרה בעולם, משום שהיא נקנתה בכל כספו ובכל מאמצו של מי שרכש אותה'.

✿

אברהם אבינו היה הראשון שהקריב את 'עצמו' לגמרי. עקדת יצחק הוא המקרה הראשון בכל ההיסטוריה כולה, של 'הקרבה עצמית'.

להקריב את 'עצמך' אינו דומה כלל להקרבת 'חייך' – קיים הבדל ענק בין השניים.

ישנם סיפורים רבים של הקרבה במהלך ההיסטוריה. בכל דור ובכל חברה קמים קדושים מעונים – אנשים שמוסרים את חייהם למען אמונתם, למען מולדתם או למען כל מטרה אחרת. הם עושים זאת מסיבות שונות ומשונות.

לדוגמא, כשאדם 'מוותר', למשל, על מכונית תמורת דירה, אין זו 'מסירות-נפש', כי ה'וויתור' אינו בא להקטין את המציאות האישית, אלא להגדילה. דומה הדבר גם כשמדובר במובן רחב הרבה יותר, ב'וויתור' על החיים.

ישנם כאלה שעבורם זה מעשה נואש. הם אינם רואים כל תועלת בחייהם כשהפסידו, או לא השיגו תכלית כלשהי. אחרים מאמינים שבעולם הבא יקבלו גמול הגון על המעשה שיעשו, כך שהם מוכנים להחליף את הרווחה החולפת של החיים הפיזיים בעבור הרווחה הנצחית של הנשמה בעולם הבא. והיו גם כאלה שבעבורם התכלית הפכה לחשובה יותר מחייהם שלהם. הם פיתחו הזדהות כה גדולה עם מטרה מסוימת, שהיא נעשתה יותר חיונית ל"עצמיותם" מאשר קיומם כאינדיבידואלים.

בכל המקרים המתוארים לעיל, מדובר באדם שאמנם מקריב את חייו, אך אינו מקריב את עצמיותו. להיפך, הוא מקריב את חייו הפיזיים למען עצמיותו. במקרים מסוימים, זה יהיה למען עצמיות הרוחנית של נשמתו, ובמקרים אחרים, זה יהיה למען "עצמיות" יותר רחבה ואוניברסאלית שעמה הוא מזדהה.

אך, בסופו של דבר, הוא עושה מעשה אנוכי, "אנוכי" במובן החיובי ביותר של המלה – שכן, למרות שמדובר באדם שהצליח להתעלות מעל להגדרה הצרה והחומרית של "עצמיות" ששולטת בעולמנו הגשמי – אולם אף על פי כן, הוא בכל זאת נשאר אנוכי.

✿

לעומת כל אלו עומד אברהם אבינו.

הוא היה איש בעל שליחות. שליחות שבעבורה הוא הקריב את הכל, שליחות שהייתה יותר חשובה לו מחייו שלו. ויותר מעצמיותו.

במשך שנים רבות הוא היה מוטרד מהעובדה שלשליחותו אין יורש, וכי עבודתו – פרסום והנחלת האמונה בבורא עולם – תחדל להתבצע כשהוא עצמו ילך לעולמו. ואז הוא קיבל הבטחה אלוקית, ובאורח נס, בגיל 100, נולד לו בן, והובטח לו שצאצאיו יהיו בני ישראל. כנאמר: "ויאמר אלוקים, אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו..."

ואז, כעבור 37 שנה, אמר לו הקב"ה להרוס את הכל...

כשאברהם עקד את יצחק על גבי המזבח, הוא נתן את הכל ! הוא לא עשה זאת למען תכלית כלשהי. למעשה, זה היה מנוגד לכל דבר שהוא האמין בו ולימד, לכל דבר שלמענו הוא הקריב את חייו.

הוא לא יכול היה לראות כל סיבה, כל מטרה למעשהו. כל יסוד של עצמיותו זעק כנגד זה – עצמיותו החומרית, עצמיותו הרוחנית, עצמיותו העילאית. אך הוא בכל זאת עשה זאת. מדוע ? כי הקב"ה ציווה עליו לעשות זאת.

בעוד שבניסיון של אור-כשדים עוד היה אפשר לראות איזה 'תועלת' רוחנית בהקרבתו של אברהם אבינו, שהרי כשהושלך לכבשן האש התקדש שם ה' בעיני האנשים הרבים שצפו במחזה. אך ניסיון ה'עקידה', שהתרחש במקום שלא היה בו אדם זר. ואם אברהם היה מקריב את יצחק לעולה, איש לא היה רואה זאת. לא הייתה שום 'תועלת' בהקרבה זו. אך זה נעשה אך ורק כי הקב"ה ציווה.

✿

שני ניסיונות נאמרו לאברהם אבינו בניסוח של לֶךְ-לְךָ. כשנאמר לו לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ. התבקש אברהם אבינו לוותר על העבר. וכשנאמר לו לֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה. נדרש אברהם אבינו לוותר על העתיד. וזו גדולתו של אברהם שמוסר את הכל ! גם את העבר וגם את העתיד, רק בגלל שכך ציווה אותו הקב"ה.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר