היו זמנים שאדמו"ר הצמח-צדק, הרבי השלישי בשושלת חב"ד, נהג לכתוב מראש את המאמר חסידות שהיה בדעתו לומר לפני החסידים בשבת. כשהלך לטבול ב'מקווה' בערב שבת קודש, היה מניח את המאמר על מיטתו, תחת הכרית. אחד הנכדים שהבחין בכך, היה מנצל את ההזדמנות לקחת את הכתב יד, והיה לומדו היטב ואח"כ  מחזירו למקומו.

באחד השבועות הוא לא החזיר את המאמר בדיוק במקום. וכשהבחין בכך הרבי, הבין מה קרה, הוא ביקש מהרבנית שבשבוע הבא תשב בחדרו ותשמור בשעה שהולך למקווה.

הנכד שלא ידע דבר, מיהר כדרכו בכל ערב שבת, לחדרו של הרבי, והופתע לראות שם את זקנתו הרבנית. הוא היה נבוך מאוד, והוכרח למצוא מיד עילה לכניסתו...

ואמר, שבא להשיח לפניה את צערו. וסיפר שבאותו יום הלכה זוגתו לקנות דגים לשבת אצל נפתלי הדייג. ואחרי שבחרה לה דג נאה, הוציאו הדייג מידיה באומרו, שיש לו מחויבות למשפחות חשובות יותר ממנה, שלהן הוא ימכור דג משובח זה. אשתו נפגעה מאוד, ובבואה לביתה בכתה מאוד על הביזיון שספגה מהדייג.

הרבנית השתתפה בצערו, והוסיפה בדברים, כמה סובלים מכך שישנם אנשים חסרי דרך-ארץ. הנכד ציפה בקוצר רוח לרגע שיוכל להתחמק מן החדר, פן יבוא הרבי ויֵדע מיד שהוא שלקח כל שבוע את המאמר. אך לא היה יכול להעז ולהישמט בעודה מדברת עמו, עד שהגיע הרבי...

וכשנכנס הרבי לחדר, אמרה הרבנית לנכדה לספר שוב את אשר קרה לאשתו בחנות הדגים. התחיל הנכד לספר, אך הרבי הפסיקו מיד ואמר, "לשון הרע, לשון הרע", בוא ואספר לך מהו לשון הרע וכך הסביר הרבי:

הבעל שם טוב פירש את הפסוק "מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני", על-פי האמור במשנה באבות "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו". פירוש הדברים הוא, כשם שאנו רואים בדיני המלכות שבעולם שכשבא אדם לדין מכינים כתב האשמה  ושואלים אותו אם הוא מאשר את העובדות, בדיוק כך נוהגים גם בדיני מלכות שמים,

אך מי הוא האדם שיפסוק על עצמו שהוא אשם ?

לכן מזמנים לו מלמעלה לאדם שיראה מישהו אחר שעשה משהו דומה למה  שעשה הוא עצמו, וכאשר הוא מדבר רע על פלוני, הרי  בדיבורו על הזולת הוא לא שם לב שבעצם הוא גוזר את דינו שלו.

זה הפירוש במשנה "ונפרעין מן האדם מדעתו" - שהוא בעצמו פוסק שזה חטא, אולם זה נעשה "שלא מדעתו", כי הוא אינו שם לב שהפסק הוא על עצמו.

וזהו גם פירוש הפסוק "מכל פשעי הצילני", איך אנצל מכל פשעי ? על-ידי ש"חרפת נבל אל תשימני", כלומר שאני לא אחרף את הנבל ואומר שעשה נבלה כי אז אפסוק דין זה על עצמי. שהרי כשלא אחרף את הנבל, ממילא אנצל "מכל פשעי".

✿

בפירמידת הנבראים, נמצא האדם בראש הסולם. התואר הכללי שלו הוא "מדבר", למרות שמעלתו של האדם הוא, בעיקר, היותו בעל שכל, בכל זאת הוא אינו מכונה בשם 'משכיל' אלא 'מדבר'.

נכון, שכח הדיבור הוא אחד מלבושי הנפש החיצוניים. אך, מבואר בכמה מקומות בתורת החסידות שדווקא הדיבור מבטא את המהות הפנימית של עצם הנפש, כי רק באמצעותו מתבטא היכולת הבלתי מוגבלת של הנפש, שאינו 'מקובע' להישאר בתוך עצמו, אלא יכול גם לצאת מעצמו ולתקשר עם זולתו.

לכן נקרא האדם 'מדבר'. יש לדיבור כוח עצום להשפיע גם על הזולת וגם על עצמו.

✿

בפרשיות השבוע: תזריע-מצורע מפורטים סוגי הנגעים שבאים על האדם או על בגדיו או קירות ביתו, כעונש על דיבור לשון הרע. זו גם הסיבה שהנגוע נקרא 'מצורע' = מוציא (דיבור) רע.

'לשון הרע' הוא מהדברים החמורים ביותר, חז"ל אמרו עליו ששקול כשלושת הדברים הידועים בחומרתם – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

כשמפרטים את החומרה של דיבור לשון הרע, מבליטים, בדרך כלל, את הנזק העצום שדיבורי לשון הרע גורמים לזולת, לאותו אדם אודותיו דיברו. אך בפרשת הנגעים, אנו מוצאים דגש מיוחד, על הנזק שדיבור כזה פועל על המדבר בעצמו.

לא מדובר רק, על נזק שנגרם לו בהופעת נגע על בגדיו או על עור בשרו. אלא, ובעיקר זה משפיע על נפשו,  מושך אותה לעומק הרע.

הדיבור שמושך את המדבר עצמו למצב שלילי, הוא גם כשלזולת לא נגרם שום נזק. עצם הדבר שהאדם מתעסק בדיבורים של ליצנות, לשון הרע או סתם בדברי הבל וריקנות, זה מושך אותו כלפי מטה.

אין לזלזל בכך, ולחשוב שזה רק דיבור... כי הדיבור הוא בהחלט לא רק דיבור... הוא הרבה מעבר לכך.

✿

רבי ישראל מאיר מראדין, המכונה "החפץ חיים", הלך פעם מהישיבה לביתו. לפתע עצרה לידו עגלה, והרוכב שאל "היכן גר הצדיק הגדול החפץ חיים" ?

רבי ישראל מאיר הראה לו את הכיוון לבית ואז הפטיר כי "החפץ חיים אינו צדיק גדול כמו שחושבים"...

הרוכב כעס על הביטוי המעליב ששמע והיכה את רבי ישראל מאיר בשוט. בערב כשנכנס לחדרו של רבי ישראל מאיר, וגילה שזה האיש שהיכה בבוקר. הוא עמד להתעלף, אבל ה'חפץ חיים' הרגיע אותו באומרו: למדתי ממך הלכה חשובה, שאסור לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו...

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר