ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

זכותו תגן עליו...

רבי אהרן רוקח היה האדמו"ר הרביעי בשושלת בעלזא, את כל משפחתו הוא איבד בשואה, אך הוא עצמו ניצל וחולץ מגטו בוכניה. בשנת תש"ד (1944) הצליח להגיע לארץ. תחנתו הראשונה לתפילת מנחה הייתה בעירנו נהריה.

למרות הפצרת חסידיו שיגור בירושלים, הוא החליט, לגור דווקא בתל אביב, ואף קבע את ביתו במרכז העיר, ברחוב אחד העם.

באותו רחוב שהיה, כאמור,  במרכז תל אביב, הייתה תנועת רכבים גם בשבתות וחגים, אולם רבי אהרן שהיה רגיל ללמד זכות על כל יהודי, בכל מצב שהוא. היה מנענע בראשו על כל רכב שהיה עובר, ואומר ״מזל טוב״... והסביר, שככל הנראה, לקחו ברכב אישה בדרכה לחדר לידה... ואין זה סתם חלול שבת.

באחד השבתות עברה לידו משאית. וגם הפעם נענע רבי אהרן בראשו, כדרכו, ואמר ״מזל טוב״. אמרו לו המלווים: ״רבנו, לא יתכן שיש כאן אישה יולדת, הרי זו משאית המיועדת להובלת משאות !״. ענה להם רבי אהרן: ״מה אתם רוצים, שאם הוא לא מצא רכב פרטי, שלא ייקח את אשתו לחדר לידה ?...״ ואכן לבסוף התברר שהמשאית הייתה בדרכה לבית הרפואה...

התורה אינה רק ספר ביוגרפיה על גדולי האנושות מאז בריאת העולם. המטרה העיקרית בסיפורי התורה, היא כדי לתת הוראות והדרכות נצחיות  לכל יהודי, בכל מקום ובכל זמן.

לפני שבועיים למדנו בהרחבה על דמותו של נוח. התורה העידה עליו שהוא היה "איש צדיק תמים", ולכן רק הוא ומשפחתו ניצלו ממי המבול, ומהם נבנה עולם חדש.

אולם לא כל מה שהיה, אולי, מספיק בזמנו של נוח, יכול להוות מודל להתנהגותנו היום.

מה הי' חסר אצל נוח ?

כשנוח שמע מהקב"ה על החורבן העתידי של העולם, הוא לא ניסה למנוע זאת. נוח לא ביקש רחמים מבורא עולם על בני דורו, ואף לא ניסה למצוא עליהם לימוד זכות כלשהו. הוא גם לא השתדל להשפיע על האנשים שהיו בסביבתו, שישנו משהו באורח חייהם כדי להינצל.

נוח הסתפק בבניית תיבה, שהביאה להצלתו יחד עם בני משפחתו, וכלל לא דאג לכל הסביבה. גישה זה לא אמורה להיות עבורנו מודל לחיקוי...

אחרי פרשת נוח, מספרת לנו התורה בהרחבה אודות דמותו המיוחדת של אברהם אבינו. בפרשתנו מסופר שהוא חווה סיטואציה דומה לזו של נוח, הקב"ה שיתף אותו מראש בתוכנית ההשמדה של חלק ניכר מאנשי סביבתו, תושבי חמשת הערים, שבראשם הייתה סדום. מדובר היה באנשים רעים וחטאים לה' מאוד, ועל אף זאת אברהם אבינו נהג אחרת.

הוא העמיד את עצמו בסכנה, בצורת ה"תביעה" ובקשה מבורא עולם, ולא נמנע מלבקש רחמים ולחפש זכויות כדי להציל את... אנשי סדום ועמורה הרעים והחוטאים.

אברהם אבינו היה איש חסד ונדיב גדול. הוא עשה חסדים בצורה כ"כ מיוחדת, עד שכפי המסופר במדרש, אמרה וטענה 'מידת החסד' האלוקית לפני בורא העולם, ש'מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, אלא הוא עומד ומשמש במקומי' !

רוחב ליבו של אברהם אבינו התבטאה בכל התחומים,

בממונו, הוא היה מפזר כספים לנזקקים ללא קמצנות, לשם כך הוא גם היה לווה מאחרים, כדי יהיה בידו מזומנים לסייע לאחרים.

בגופו, הוא רץ וטרח הרבה בעצמו, בהכנת סעודות לאורחיו. ונוסף על כך גם הקדיש זמן יקר,  כדי ללמד ולהדריך אנשים שאינם בערכו כלל. וגם כשהיה מדובר באנשים פחותים.

זו הסיבה שאברהם אבינו התאמץ כל-כך ללמד זכות על חייהם של אנשי סדום ועמורה, על אף שהיו רעים וחטאים, ולא היה לו שום קשר אישי או אינטרס כדי להצילם.

זה נבע אך ורק בגלל טוב לבו !

כשם שאדם בעל אופי רע, מבליט תמיד רק את הרע בזולתו. אפילו כשייראה אדם כשר ויישר, הוא רק יחפש מה לא טוב בו... בדיוק כך זה גם בצד החיובי. מי שזוכה להיות 'איש טוב וחסד', ייראה תמיד בזולתו, רק את הטוב והחיובי. כך נהג אברהם אבינו, גם כשדובר ב'אנשי סדום', הוא ניסה להיאחז ב'משהו' חיובי, כדי לנסות להצילם.

הנהגה כזו, היא בהחלט מודל מצויין לחיקוי. לנהוג ב'עין טובה' ולראות רק את הטוב והחיובי שבכל אדם.

אין בדברים הנ"ל ח"ו 'טענה' על נוח ועל דרכו. אכן בתורת החסידות מבואר, שבתקופתו של נוח עדיין לא הייתה אפשרות למצוא זכות או מעלה נסתרת במי שהתנהגותו שלילית, כהתנהגותם של אנשי דור המבול.

התקדמות בזה הייתה, בתקופתו של אברהם אבינו, בזמן זה התאפשר כבר למצוא זכות גם בחוטאים, כדוגמת אנשי סדום, אולם גם אז, לימוד הזכות לא הי' בזכות הרשעים עצמם, אלא רק בזכות הצדיקים, שאולי, נמצאים באותו מקום.

אולם אחרי מתן תורה, בזמנו של משה רבינו, הגיע הדבר לשיא, שהרי משה ביקש, ואף הצליח למצוא זכות ולהציל את חוטאי העגל, שחטאם היה גדול מאוד. אך הזכות הייתה של החוטאים עצמם.

ומה זה אומר לנו ?

אחרי שכבר עברנו את כל התהליך הנ"ל, לא צריכים "לחקות" את הנהגתו של נוח, אלא את הנהגתו של אברהם אבינו, ויתירה מזו, את הנהגתו של משה רבינו.

אחד מגדולי החסידים, ישב ולמד עם בנו את מסכת 'פרקי אבות', כשהגיעו לדברי התנא ”הוי דן את כל האדם לכף זכות”, שאל הילד, מדוע הקדימה המשנה בתיבת ׳הוי׳, ולא כתבה בקיצור, ׳תדון את כל אדם לכף זכות׳ ?

פתח אביו ושאל את בנו, אם מישהו יספר לך שאביך חלל את השבת, האם תאמין לדבר ? השיב הילד בשלילה מוחלטת, ואמר, שלעולם לא יאמין לזה.

המשיך האב ושאל, אם יגידו לך שאביך שיקר פעם, האם תאמין ? 'אולי', השיב הילד בהיסוס.

מדוע יש אצלך הבדל בין שתי השאלות ?

הסביר האבא שבעצם זה תלוי בך... אתה לא תאמין שחיללתי את השבת, מפני שגם אתה לא מסוגל לחלל את השבת, אולם מפני שאתה עלול לפעמים לשקר, לכן לא מופרך אצלך שגם אביך ישקר...

אם אדם לא מסוגל ללמד זכות על זולתו, עליו לערוך חשבון נפש עם עצמו, שמא הסיבה שאינו מסוגל ללמד זכות, כי הבעיה נמצאת בו עצמו...

לכן מקדימה המשנה ואומרת, ׳הוי׳. דהיינו, ראשית תהיה אתה בעצמך 'אדם' ראוי המתקן את מעשיו, רק אז תהיה מסוגל לדון כל אדם לכף זכות.




בשבוע הבא, אני נוסע בע"ה לכינוס השלוחים העולמי, בחצרו של הרבי מליובאוויטש בניו יורק.

 יחד עם כל חבריי השלוחים נתפלל על הציון הק', להצלחת השליחות וברכה והצלחה עבור כלל התושבים.

 אם תרצה שאזכיר את שמך ושמות בני משפחתך לברכה והצלחה, תוכל לשלוח אלי במייל חוזר, וב"ה אתפלל עבורכם.



שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

 



<< הקודםלרשימה המלאההבא >>

  נבנה ע"י WebEmpire