ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

חשיבותה של נקודה אחת...

בסעודת 'מלווה מלכה' שהתקיימה בכינוס השלוחים העולמי, שיתף הר' יהודה קרינסקי, המזכיר של הרבי, סיפור שיש בו מוסר השכל נפלא.

באחד הימים ביקש ממנו הרבי לרכוש עבורו דבר מסוים, הוא כמובן הזדרז להביא לרבי את בקשתו,

כשהרבי קיבל לידו את החשבונית, הבחין שלא מופיע בו תשלום המס המגיע לשלטונות כחוק, ושאל את המזכיר, מדוע לא שולם המס ? והר' קרינסקי הסביר, שלעמותה "מרכז לענייני חינוך" יש פטור ממס, ולכן לא גבו אותו,

אמר לו הרבי, שבמקרה זה, הפריט שביקש לרכוש הוא עבור שימושו הפרטי, ולא עבור העמותה. אין זה הוגן להיפטר מתשלום המס גם אם מדובר בכמה פרוטות, וביקש ממנו לחזור לשלם את המס כדרוש,

סיים הר' קרינסקי ואמר, שלמד מזה, עד כמה נוגע לרבי הנהגה של יושר באופן מוחלט, לא "לעגל פינות" גם לא בפרט קטן ביותר, הרבי התייחס לפרט קטן באותה תשומת לב כמו לדבר גדול.

יעקב אבינו היה בדרכו לפגישה דרמטית עם עשיו אחיו, ובשלב מסוים כשנשאר יעקב לבדו, נאבק אתו מלאך אלוקים. זה היה "שרו של עשו".

ההאבקות לא הייתה פשוטה, יעקב יצא ממנה עם צליעה בירך, אבל הוא לא נכנע. מבלי להיכנס לפרטי הסיבות להאבקות, בכל אופן בסופו של דבר, נאלץ המלאך להודות בשררה שמגיעה ליעקב .

חז"ל אומרים ש"מעשה אבות סימן לבנים", ההתרחשויות שהיו אצל אבותינו מהווים "סימן" = הדרכה והוראה על מה שיתרחש אצל הבנים, עם ישראל, במהלך הדורות.

למרות זאת, לא כל מה שאירע לאבותינו, אנו מציינים בצורה מעשית, אלא אם כן מדובר בדברים מרכזיים וכלליים, בדומה למנהגי ליל הסדר, שבאים לציין "זכר ליציאת מצרים".

המאורע המדובר, שהתרחש עם יעקב אבינו, הוא בהחלט חשוב ומשמעותי גם לדורות, כמבואר בספר ה'חינוך', שיש כאן "רמז לישראל – שאע"פ שיעברו צרות רבות בגלות, מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו ! אלא לעולם יעמוד זרעם".

ולכן ראוי, שבני ישראל יציינו בצורה מסוימת התרחשות זו, אולם מפתיע ביותר הדבר, איך התורה מדריכה אותנו לציין מאורע זה.

בסיום תיאור הצליעה שגרם המלאך ליעקב, כתוב בפסוק: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה. ואכן הדבר מובא להלכה בשולחן ערוך 'יורה דעה' (סימן ס"ה) שאסור לאכול את גיד הנשה.

מדובר בגיד הנמצא על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, הטעם שגיד זה נאסר באכילה, הוא כדי לציין את האבקות של יעקב עם המלאך, שבמהלכו הוא פגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה

דבר זה תמוה מאוד,

כשמעוניינים לציין מאורע שיש בו מסר מרכזי לחיים, הגיוני שהמסר יבוא לידי ביטוי באופן ברור וממוקד, כמו שביטוי החירות של בני ישראל ביציאת מצרים, מתבטא ברחבות הבולטת שנוהגים לעשות בשולחן ליל הסדר.

מדוע, א"כ, מכל המאורע הדרמטי של האבקות עם המלאך, אנו מציינים פרט קטן, ואולי שולי, את הפגיעה בכף ירכו של יעקב. ועליו נותנים את כל הדגש.

לכאורה בזה 'מפספסים' את המאורע עצמו. הרי הדבר העיקרי שהתרחש שם, הוא ההגנה האלוקית על יעקב אבינו, וזה מהווה 'סימן לבנים' ש"לעולם יעמוד זרעו".

ואילו, הפניית כל תשומת הלב לפגיעה בגיד הנמצא בכף הירך, נראה כאילו יש כאן סטייה מהנקודה העיקרית ?

המסר המרכזי שהתורה רוצה להעביר לנו בהדגשת הפרט של אי אכילת גיד הנשה, שבענייני עם ישראל, נוגע מאוד כל פרט ופרט. גם הדבר הקטן והשולי ביותר, נוגע וחשוב והוא משפיע על הכלל כולו,

דהיינו, ברור שהקדוש-ברוך-הוא משגיח על כל פרט המתרחש בבריאה כולה, לא רק על בני אדם, אלא גם על בעלי חיים, על הצמחים ואפילו על הדומם. אך גם בהשגחה זו יש יחס והשגחה מיוחדת על עם ישראל.

נקודת ההבדל ביניהם, עם ישראל הם המטרה והתכלית, ולכן כל פרט בהם חשוב ביותר. לעומתם כל שאר הנבראים הם רק אמצעי, הם נבראו לסייע למטרה, ולכן חשיבות הפרטים משתנה בהתאם לתפקידם.

ליתר ביאור,

 בכל שאר הנבראים, חשיבותם תלויה במעלתם ובתועלת שהם מביאים לכלל. ובהתאם לזה, אמנם גם הפרטים חשובים, אבל חשיבותם היא יחסית לתוכנם. כל דבר נבחן עד כמה הוא אכן מביא תועלת, ישירה או עקיפה, למטרה האמיתית - לתורה ולעם ישראל

הדבר דומה לגוף האדם, שעל אף ששלימותו היא, כשיש לו את כל האיברים כולם, כולל שערות וציפורניים. בכל זאת אי אפשר להשוות את חשיבותם של איברים חיוניים לעומת שאר חלקי הגוף או יחסית לשערות וציפורניים, שהם טפלים לגמרי.

לעומת זאת כשמדובר בבני ישראל, שהם המטרה העיקרית בבריאה, ובהם בחר הקדוש ברוך הוא, הרי לא רק שקיימת השגחה על כל פרט המתרחש אצלם, יתרה מכך, כל פרט ולו הפעוט ביותר, נוגע באופן שווה לדבר הגדול.

כי חשיבותם אינה נובעת מתכונותיהם ויכולותיהם האישיות, שאז היה לכל דבר יחס שונה, בהתאם למעלתו. אלא חשיבותם היא כי בהם בחר הקדוש-ברוך-הוא. ומצד זה אין הבדל בין פרט קטן לדבר גדול.

וזו הסיבה שהתורה מצווה שאת המאורע שאירע ליעקב אבינו, שבא לסמן את ההשגחה האלוקית על עם ישראל, נציין דווקא בפרט קטן, ואולי שולי, בכדי להדגיש שאצל יהודי יש לכל פרט חשיבות עצומה.

מישהו שאל פעם, באמצעות האימייל, את הר' אהרן שי' מוס, למה נראה כאילו הדת היהודית עסוקה בכפייתיות בפרטים שלכאורה בלתי חשובים  ? ואף התלונן שהמענה על השאלה בושש לבוא, כי כנראה אין מה לענות...

ענה לו ר' אהרן, שהוא אכן ענה מיד על השאלה. והעובדה שלא קיבל את התשובה – היא היא התשובה.

והסביר ששלח את התשובה, אך כתב את כתובת הדואר האלקטרוני בלי הנקודה לפני com. מתוך מחשבה שהמייל בכל מקרה יתקבל, משום שאחרי הכל מדובר פה סך הכל בנקודה קטנטונת. זה הרי כל-כך קטנוני להבדיל בין yahoocom לבין yahoo.com!  זה לא מגוחך שהמייל לא התקבל רק בגלל נקודה קטנה ?

ברור שזה זה לא מגוחך. מפני שהנקודה היא לא רק נקודה. היא מייצגת משהו. נקודה זו יש לה משמעות הרבה יותר גדולה מאשר הפיקסלים על המסך שיוצרים אותה. לאדם רגיל זה נראה חסר משמעות, אך זאת בגלל שאין לו מושג בשפת האינטרנט.

למצוות היהודיות יש עומק אינסופי. כל ניואנס ופרט מכיל עולם של סמליות. כל נקודה נחשבת. כאשר הן מבוצעות בדיוק מרבי, נשלחת תנודה רוחנית, כמו דואר אלקטרוני, דרך היקום, אל "תיבת הדואר הנכנס" של הקב"ה.

אם רוצים להבין את סמליותה של הנקודה, צריך ללמוד שפת האינטרנט. ואם רוצים להבין את סמליותן של המצוות ביהדות, צריך ללמוד אותן.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה



<< הקודםלרשימה המלאה

  נבנה ע"י WebEmpire