שבת בצהרים. זה עתה נסתיימה התפילה בבית-מדרשו של הרבי. אך אלפי הנוכחים אינם פונים לבתיהם לסעוד את סעודת השבת. הם ממהרים לתפוס מקומות טובים באולם הגדול. בעוד שעה קלה תתחיל ה'התוועדות'.

'התוועדות' היא מושג מיוחד בעולמה של חסידות חב"ד. מין שילוב של דברי תורה וחסידות, הגות ומחשבה, עם הפסקות לשירה ולאמירת 'לחיים' עם הרבי. חסידי חב"ד מצפים להתוועדות בכיליון-עיניים, כי היא מזמנת להם חוויה רוחנית אדירה ומרתקת.

הרבי נכנס ותופס את מקומו במרכז השולחן. הוא מקדש על היין והקהל פותח בשירה. ואז, באחת, משתררת באולם דממה מוחלטת והרבי מתחיל לדבר. הוא מדבר בנועם, בשטף, בלי שום סממנים רטוריים. אך הקהל מרותק לדבריו, שתמיד הם מעניינים, מחדשים ומחממים את הלבבות

בדרך כלל כשמגיע יום מיוחד, כגון: חגי ומועדי ישראל. או ימים מיוחדים בחסידות חב"ד – יש 'התוועדות' עם הרבי.

בשנת ה'תשל"ה (1975) חל ט' בכסלו ביום שבת. יום זה הוא יום ההולדת ויום ההילולא של האדמו"ר השני לשושלת חב"ד.

הי' זה טבעי וברור לכל החסידים שבשבת זו בוודאי תתקיים התוועדות. אך כגודל הצפייה כך הייתה התדהמה שדווקא בשבת כזו לא התקיימה התוועדות !

ומדוע באמת היא לא התקיימה ?

♦

מספר הרב נחמן יוסף שי' טוורסקי:

אחד הנערים שלמד במוסד החינוכי בשכונה, הי' חריג במראהו החיצוני וזה גרר התגרויות לא רצויות מכמה נערים בכיתתו.

אמו כתבה לרבי את כל המתרחש עם בנה. והרבי ביקש ממזכירו הרב חודוקוב לטפל באופן אישי במאורע ולדאוג לתחושתו הטובה של הנער.

בט' כסלו תשל"ה (1975), חל הבר מצוה של אותו נער באחד מבתי הכנסת המרוחקים בשכונה. ובסיום התפילה ישבו המתפללים לחגוג ולשמוח עם אותו נער חריג. אך רצו לעשות זאת במהירות, כדי להספיק להגיע להתוועדות עם הרבי.

כמעט ו"סגרו" את חגיגת הבר מצוה, הגיע אחד החסידים והודיע שהיום לא תהי' התוועדות עם הרבי ! וכך נשארו המסובים לחגוג עם הנער בנחת עוד כמה שעות והדבר גרם לו עונג רב.

מה שהתברר אח"כ, שהרבי הסביר למזכירו הרב חודוקוב, שהסיבה מדוע לא הייתה התוועדות באותה שבת מיוחדת:

"כדי שהנער לא ירגיש מאוכזב שחגגו לו את הבר מצווה במהירות" !

הרבי ויתר על התוועדות עם החסידים, כדי לתת הרגשה טובה לנער בודד בסוף השכונה.

♦

 הערב אנו נכנסים ליום השביעי של חודש חשוון. בתפילת ערבית נתחיל לבקש מהקב"ה "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה", וכולנו מלאי תקווה ותפילה שאכן ימלא הקב"ה את משאלות ליבנו לחורף גשום שיהיה "לברכה על פני האדמה".

בעצם היינו צריכים לבקש גשמים כבר לפני כשבועיים, בחג האחרון של סוכות. הרי מאותו יום התחלנו להזכיר בתפילה את השבח לבורא עולם שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם", ובכל זאת עדיין לא הוספנו בקשה שאכן ירד הגשם.

מדוע תיקנו החכמים להמתין עוד שבועיים בבקשה זו ?

הסיבה מאוד מעניינת:  

בזמן שבית המקדש היה קיים היו עולים אליו בחג הסוכות בני ישראל מכל רחבי הארץ.  ובסיום החג היו יוצאים בדרכם חזרה הביתה.

צריך לזכור כי אמצעי החבורה אז לא היו ממונעים (מכוניות, רכבות או מטוסים) אלא במקרה הטוב, היה זה סוס רתום לעגלה והדרך לקחה הרבה זמן.

חכמים ידעו שלתפילת רבים יש עוצמה מיוחדת  – כאשר כל ישראל מבקשים ומתפללים על הגשם, הקב"ה שומע לתפילתם ומוריד גשמים. אך מתוך התחשבות באותם הולכי דרכים שחזרו מבית המקדש, שהגשמים עלולים להפריע להם בדרכם הביתה, חיכו עוד כשבועיים עד ז' מר-חשוון כדי שגם אחרון היהודים יספיק להגיע במנוחה לביתו בגבול המרוחק ביותר סמוך לנהר פרת.

♦ 

הדבר קצת תמוה:

, יש מצוה להתפלל ולבקש מה' בכל פעם שיש לנו צורך כלשהו בין בעניני בריאות, או בפרנסה או כל צורך אחר. ובוודאי כשמדובר בצורך לאומי למים.

הבה נתבונן: כמעט כל היהודים כבר הגיעו לבתיהם. כבר חרשו את שדותיהם וזרעום ועתה הם ממתינים לגשם. והרי לא מדובר במותרות, אלא בצורך הכרחי ממש.

האם בגלל אותו יהודי בודד שעוד לא הספיק להגיע אל המנוחה והנחלה צריכים כל עם ישראל להמתין מלבקש צורך כה חיוני ?

אלא יש כאן מסר מיוחד:

כאשר לזולת יש צורך כלשהו, צריך להרגיש שהדבר הוא בעצם גם הצורך האישי שלי !!!

כאשר  יודעים שיש אפילו יהודי בודד שעוד לא הספיק לחזור לביתו והגשם עלול להפריע לו בדרך. הרי זה לא רק צורך פרטי של אדם בודד. אלא זה צורך של כל אחיו מבני ישראל.  גם מי שכבר הגיע הביתה וכבר חרש וזרע, ואכן מייחל לגשם. הרי כרגע הצורך הפנימי האמתי שלו - שיתעכב הגשם עוד כמה ימים לטובתו של אותו יהודי בודד.

כלומר, אהבת ישראל צרופה היא כה חזקה ועוצמתית – עד כדי כך שיהודי לא מסוגל להרגיש את הצורך האישי שלו בגשמים ואפילו אינו מסוגל ליהנות מהגשמים, כל עוד הדבר מתנגש עם הצורך של הזולת ולכן הוא שמח בעיכוב הגשמים.

עד כדי כך!

שבת שלום וחורף בריא

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר