הצילו את הילדים ! | |||
בס"ד שמש חורפית ונעימה קרצה מבין העננים והוציאה את האב עם בנו לטיול אחר צהרים של טרום אביב. כדי לגוון את המסלול בחר האב כיעד - את שדות החיטה שבעמק. מרחוק נראו השיבולים המבטיחות, האב נשם את ריח הקציר שקרב, וכך צעד בין השיבולים. שואב מניחוח החיטה ומפזם לעצמו ניגון ומודה על ברכת ה'. בלי משים נשמטה כף ידו של הבן מאחור, אבל הוא התאמץ מאוד לגרור את עצמו, לשמור על הקצב וללכת בדרכי אביו. "אוף...משעמם... כמה מעייף... בכלל חבל שיצאנו..." התלונות הפכו לטענות, ויחד עמם הגיע בכי יללני ומטריד. האב – שכבר היה עמוק עמוק בשיבולים ובדמיונו הריח את הקמח הטרי שנטחן. קלט פתאום קול יבבות שנשרכות בעקבותיו. קצת בכעס הוא הסתובב לאחור, כשהוא לא מבין איך אפשר בטיול מקסים כל-כך להתלונן ועוד בבכי ממושך. "מה קרה ?... תראה את הנוף, את הציפורים שמרחוק, את ההרים הנישאים, תריח את השיבולים. על מה אתה מילל" ? הבן לא ענה, הוא רק המשיך לבכות ואמר לאביו בתסכול: "אני ? אני לא רואה כלום. השיבולים הגבוהות מכות לי בגובה העיניים וכמעט שאיני מצליח בגללן לעקוב אחר רגליך הפוסעות". ניצוץ של הבנה עבר בעיני האב. הוא לא הוסיף מילה. הוא רק התכופף אל הבן המתוסכל, ניגב בידו את דמעותיו, הרים אותו באהבה גבוה גבוה והושיבו על כתפיו. הנוף המדהים, עצר באחת את בכי הילד והפיק מגרונו צלילי התפעלות שהצטרפו למנגינת האב. ♦ נחת מהילדים - זו המשאלה הגדולה שכל אמא ואבא מאחלים לעצמם. שאלו אדם ממוצע למען מי הוא עמל וטורח כל חייו, והתשובה תהיה מן-הסתם - "למען הילדים". אין לאדם דבר יקר יותר מילדיו, ואין כמעט גבול למה שהוא מוכן לעשות כדי שיהיו בריאים ומאושרים. ומה הוא מבקש בתמורה? דבר אחד ויחיד: קצת נחת. אבל כדי לזכות באותה נחת - צריך להשקיע. זה כלל שקבע הבורא בעולמו, שכל דבר בעל-ערך דורש השקעה. עשבים שוטים צומחים בלי טיפול וטיפוח, אבל חיטה ושעורה ושאר ירקות שעולים על שולחנו של אדם - אלה דורשים זריעה, השקיה, דישון, ניכוש וכו'. גם בגידול הילדים - נחת אינו בא מאליו. כדי להצליח ב'חינוך' ולרוות נחת. צריך 'לרדת' לעולם הילדים. להתעניין בעולמם. לחוש מה חסר להם, מה מציק להם. תשומת הלב וההתייחסות הכנה, כבר תרומם אותם. אצל אותם הורים השקועים בעצמם – באותם דברים שמעניינים ומרתקים אותם – נוצר 'נתק' וריחוק מהילדים. לא פלא שבמצב כזה נשמטת כף ידו של הבן מאחור. ♦ כשראו בני יעקב אבינו שהמושל במצרים (טרם ידיעתם כי הוא יוסף אחיהם), מבקש להשאיר אצלו את הנער בנימין. ניגש אליו יהודה ותבע בתוקף את שחרורו, באמרו: עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר... כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי. מעבר לסיפור ההיסטורי שבזה. יש כאן אמירה לכל הורה בישראל. שזכה לקבל מהקדוש ברוך הוא מתנות – בנים ובנות יקרים. עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר. זו התחייבות. ערבות של ממש של כל אב ואם בישראל לדאוג לחינוך ילדיהם, להקדיש להם בכל יום זמן ותשומת לב, 'לרומם' אותם, לקרב אותם, להשקיע בהם, ואז בע"ה גם לרוות מהם נחת. ♦ כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי הצדיק רבי מאיר מפרימישלן היה אומר: כל אדם, כאשר יבוא אחרי מאה ועשרים שנה ויעמוד לפני בית דין של מעלה, ייתבע לתת דין וחשבון על חינוך ילדיו, ישאלו אותו כיצד חינך את ילדיו? כמרומז בדברי יהודה ליוסף: "איך אעלה אל אבי" – שבשמים, ואעמוד לפני בית דין של מעלה, "והנער איננו אתי".... ♦
פעמים רבות כדי להצליח בחינוך הילדים השינוי צריך להיות דווקא אצל ההורים. נגלוש מעט לסיפור מפרשה הבאה: יוסף מביא את שני בניו מנשה ואפרים לקבל ברכה מהסבא יעקב. הוא הושיב את מנשה הבכור לימין יעקב ואת אפרים לשמאלו. כאשר יעקב רצה בכל זאת להניח יד ימינו על אפרים הצעיר ואת יד שמאלו על מנשה, הוא לא ביקש מהם להחליף מקומות. (זה מה שכנראה כל אחד מאיתנו היה עושה באופן ספונטני... ), אלא מסופר בתורה שוַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל (הוא יעקב) אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו. יעקב עשה את השינוי בעצמו ובכך "פתר את הבעיה"...
♦ אבא אחד יצא בנו לקניות, והילד היה קצת "שמח" כדרכם של ילדים... האבא ניסה לשמור על קור רוח ושליטה ואמר בקול שליו: "שמוליק תירגע, עוד מעט מגיעים הביתה". אך הילד לא התרשם כלל מדברי האב והמשיך לרוץ בין טורי המדפים ולעשות "שמח". האבא תפש את עצמו ואמר שוב: "שמוליק תירגע, אנחנו כבר יוצאים מכאן", אך הילד המשיך בשלו. כשהגיעו לקופה, היה כבר ממש לא נעים. בכל זאת האבא נשך שפתיים ואמר בכוחות אחרונים: "שמוליק תירגע, עוד רגע נסיים".
"לא", אמר האבא, "שמוליק הוא לא הילד, שמוליק זה אני"...
שבת שלום בית חב"ד נהריה הרב ברוך וילהלם יו"ר | |||
|
