השבוע נציין בגעגועים את יום השנה הראשון לפטירתו הפתאומית של השליח היקר האהוב והנערץ על כולנו, הרב ישראל ברוך בוטמן ז"ל,

הלב מתכווץ בכאב עצום, בוכה, וממאן להיפרד. עדיין מרגיש את הרב בוטמן כאן ועכשיו, מחייך, מבין, מייעץ, ובעצם מה לא.

הרב בוטמן ז"ל, שכולנו היכרנו ניחן במידה גדושה של שכל טוב. הן במובן הפשוט של פקחות, הבנה ישרה וראיה נכונה של דברים ומצבים. והן במובן של כישורים ויכולות.

הרב בוטמן ז"ל היה נואם בחסד, מרצה ששיעוריו נשמעו ברוב קשב, נכנסו ללב השומעים, ומנחה סוחף באירועים קטנים וגדולים.

ואפשר להמשיך להאריך ולכתוב עוד ועוד,

ברצוני לציין את אחד הדברים, שלדעתי, אפיין אותו במיוחד. הרב בוטמן 'נתן' את עצמו לזולת באופן מוחלט,

הוא כלל לא חשב על עצמו, על הנוחיות האישית שלו. אם היית צריך אותו – הוא היה שם, כולו ויותר מכך וללא גבול.

כמה זה מיוחד שיום השנה לפטירתו, חל סמוך לפרשת 'תרומה'. הוא הרי היה "איש אשר ידבנו לבו" לכל.

♦

שם של כל פרשה מבטא את הרעיון המרכזי שבה. פרשתנו נקראת בשם 'תרומה'. וזה כמובן בהתאם לפסוק הפותח את הפרשה: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי"

לאיזה מטרה נאספו התרומות ? התורה מספרת על כך רק בהמשך: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

הדבר תמוה מאוד:

הרי ה'תרומה' היא רק אמצעי !  העיקר המטרה זה ה'מקדש'. א"כ היינו מצפים שסדר הדברים היה שונה,

ראשית היה צריך לצוות על בנית המקדש. ורק לאחר מכן לספר איך  יצליחו לבצע את הציווי, באמצעות נדבת לבם של בני ישראל.

ובהתאם לזה היה צריך שם הפרשה להיות 'מקדש' ולא תרומה ?

אלא מסתבר לומר, שאכן, התרומה היא היא המטרה !

כיצד:

אינו דומה תלמיד שמתייגע ולוקח חלק פעיל בהכנה לשיעור ובשיעור עצמו לעומת תלמיד שמקשיב באופן פסיבי. שהרי גם אם השיעור יהיה מאוד מרתק, ושניהם הבינו היטיב את כל הפרטים. בכל זאת ברור שאצל המשקיען יישארו הדברים לאורך זמן.

כך עם ישראל  חווה גילוי אלוקי אדיר במעמד הר סיני, ולמרות העוצמה – הר סיני לא נחשב כמקום קדוש. ברגע שהסתיים המעמד הנפלא גם הקדושה נעלמה.

לעומת זאת הקדושה שהייתה במשכן נשארה בו באופן קבוע. מה טעם לשינוי ?

התשובה היא – התרומה של עם ישראל.

כשהיהודי נותן ומשקיע מעצמו (אפילו מעט) ככל אשר ידבנו לבו, ומכין את עצמו להיות "כלי" להשראת הקדושה. הוא גורם שהקדושה תחדור תיספג ותישאר אצלו לאורך זמן.

ברור אם כך שהמסר העיקרי הנוגע לנו  הוא ה'תרומה'. היא זאת שתשמש בסיס לנצחיות ה'מקדש'.

♦

גב' ל. קמנץ תחי' הטיבה לבטא בשני סיפורים "קטנים" את האיש הענק הזה.

1. משפחת נ. היו עולים חדשים. הגיעו ישירות לנהריה, זוג בגיל העמידה עם ילד לפני בר מצווה. לא ידעו מילה בעברית. עיר זרה ללא מכר וגואל. לאחר התאוששות קצרה הבינו שכדי להתמקם ולהשתלב יש להשיג קורת גג. מאוד רצו דירה משלהם. אמנם הביאו עמם סכום כסף נאות, אך כדי לרכוש דירה סבירה חסרו להם 10,000 ₪ [אז...]. הם ידעו שהדירה הוצעה במחיר "מציאה", והיה חבל לאבד את ההזדמנות לדירה משלהם. בדרך לא דרך, שמעו שיש בנהריה מקום הנקרא בית חב"ד, ובראשו עומד רב בשם הרב בוטמן.

הגיעו לבית חב"ד. את השפה לא הכירו, צרפו את בנם, שהספיק ללמוד מספר מילים בשפה החדשה. השיחה התבססה על פנטומימה יותר מאשר על מלל, והצליחו להבהיר את בקשתם: להשיג בדחיפות הלואה על סך 10,000 ₪, כדי שתהיה להם קורת גג משלהם.

הרב בוטמן ז"ל, שמע, לא שאל שאלות, לא חקר, לא ביקש ערבות, ובמילים פשוטות וקצרות סיכם: "בואו לכאן מחר. בעז"ה יהיה הכסף". ואכן למחרת קיבלם במאור פנים, נתן את הכסף ואמר: "כשיהיה לכם, תחזירו...".

1. ר' י. א. מספר: כשזכיתי להשתדך עם כלתי / אשתי תחי', פנה אלי הרב בוטמן ושאל: "פמוטים לכלה כבר יש ?" עניתי לו שלצערי אין באפשרותי הכלכלית לקנות לכלתי פריט זה. הרב בוטמן ע"ה הסתכל עלי וקבע: "כלה צריכה לקבל פמוטים מכסף. בעז"ה יהיו לכלתך פמוטים מכסף".

באותו שבוע ניגש אלי הרב בוטמן ע"ה, עם חבילה ובתוכה זוג פמוטים יפיפיים מכסף. הייתי המום. ניסיתי לפתוח את פי לומר משהו... ופתאום אני שומע את הרב בוטמן אומר: "לך לשמח את כלתך, ואין צורך לומר לה מהיכן הגיעו הפמוטים".

♦

זכיתי – אבלחט"א – לעבוד לצידו של הרב בוטמן מעל חצי יובל, אין לי סיפור או אפיזודה אחת לבטא את עוצמת הקשר, כל יום היה סיפור בפני עצמו, והיו כאלו מאות ואלפי ימים !

אצרף למייל זה העתק מהמסרון האחרון שקיבלתי ממנו.

המילים מדברות בעד עצמן !

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר