אצלו יש תמיד קליטה !

בימי ה'שואה' האיומה ילדים יהודים רבים מצאו מקלט במנזרים קתוליים.

ביניהם היו גם תינוקות וילדים רכים מאוד, שהושארו בבתי יתומים של הכנסייה הקתולית. שם, לפחות, זכו להגנה מינימלית ומזון. כך ניצלו אלפי ילדים מתאי הגז.

לאחר תום המלחמה התגייסו גופים רבים במטרה להחזיר ילדים אלו לעם היהודי. אולם לא היה בידם מידע מדוייק כמה ילדים הוסתרו, ובאלו מנזרים הם מצויים.

לרבים מהילדים לא נותרו בני משפחה שיכלו לקחתם, וחלקם נמסרו למנזרים עוד בהיותם קטנים מאד, וכלל לא ידעו על יהדותם.

הסיפור שלפנינו אירע לאחת המשלחות שהגיעה מארה"ב ובריטניה בהנהגת רבנים. כדי להוציא ילדים יהודים מהמנזרים.

באחד המנזרים אמר להם הנזיר, שמובן שאיננו מתנגד לכך שהילדים יחזרו למשפחותיהם, או לבני עמם, אבל שאל כיצד יוכלו להבדיל בין ילדים יהודיים לאלו שאינם.

"אנו סבורים, כי השמות יעזרו לנו", ענו הרבנים.  "נעבור על רשימת השמות ונבחר בשמות הנשמעים כיהודיים".

"לא, לא ולא. איננו מוכנים לשיטות כאלה", אמר הנזיר.

"לא נוכל לשחרר ילד בגלל שמו בלבד. נשחרר רק את אותם ילדים, שתוכלו להוכיח את מוצאם היהודי בוודאות מלאה ".

הרבנים נקלעו למצוקה. מה אפשר לעשות במצב כזה? הרי רוב הילדים שהופרדו מהוריהם בגיל רך, בעצמם לא זכרו את שורשיהם. ומסמכים?  הרי אי אפשר היה להשיב מסמכים שנעלמו במהלך המלחמה. הם ניסו שוב לשכנע את ראש המנזר, אבל לצערם ללא הצלחה. הנזיר החל כבר לאבד את סבלנותו.

"צר לי, הקדשתי לכם כבר זמן רב מדי. נשאר לכם שלוש דקות, כדי להחליט מה לעשות", אמר להם.

לבבות הרבנים נמלאו כאב, כל מאמציהם היו לשווא. לפי המידע שהיה בידם, לפחות מאה ילדים יהודים שהו באותו מנזר ולרשותם עמדו שלוש דקות בלבד....

הם התפללו בליבם לקב"ה שיאיר את עיניהם למצוא פתרון להצלת הילדים.

ואז שאל אחד הרבנים: "האם נוכל לנצל את שלוש הדקות בכל מועד?".

"בהחלט", ענה ראש המנזר.

"ובכן נחזור בערב לפני שהילדים ילכו לישון".

"בשבע בדיוק", אמר בעצבנות הנזיר, שהיה סקרן לדעת, איזה רעיון חדש ימציאו היהודים.

השעון הראה שבע, כל ילד שכב במיטתו באולם הגדול. הרבנים עמדו במרכז אולם השינה. אחד מהם עלה על שרפרף קטן וחיכה. דממה שררה באולם. הרב השמיע בקול נרגש שש מילים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד".

ברגע זה נשמע בחלקי האולם השונים מלמול שכמעט לא ניתן לשמוע אותו,

קולות ילדותיים דקיקים בוכיים קראו בשקט: "מאמא, מאמל`ה, מאמיקה".

כל ילד קרא בשפתו הוא לאימו, לאם האוהבת שלפני שנים אחדות בזמן שכיסתה אותו באהבה, מלאת אמונה לחשה לאוזן ילדה את המילים, את התפילה שכל ילד יהודי מכיר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד".

כך נמצאו היהודים האבודים.

²

בשבת זו לומדים את הפרק השני של פרקי אבות.

בפרק זה מסופר גם על תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. הוא היה מגדולי התנאים. ונחשב דמות מרכזית שפעלה לשיקום היהדות הרוחנית לאחר החורבן.

וכך אומרת המשנה: "חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי... הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן" אחד התלמידים היה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, ועליו אמר רבי יוחנן: "אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ".

ר' עובדיה מברטנורא, (חי לפני כ 500 שנה באיטליה),  מפרש המשנה כותב: "מיום שנולד לא הוציאה אמו עריסתו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה".

אמו הצדקנית של רבי יהושע הבינה, איזו השפעה מכרעת יהיה לנפש בנה התינוק מכל מה שיראה או ישמע. ולכן השתדלה שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה.

רבי שניאור זלמן מייסד חסידות חב"ד כותב ב(חלק הרביעי של) ספר התניא שתינוק "מבין הכל". גם אם עדיין אינו מדבר.

יתירה מכך:

עוד בהיות התינוק בבטן אמו, כבר מלמדים אותו כל  התורה כולה ! למרות שאח"כ מלאך סוטר על פיו ומשכיח ממנו את הכל, בכל זאת השראה מאותו לימוד נשארת והוא מקבל ממנה כוח ועוז כל ימי חייו.

(כיום  גם מחקרים הוכיחו כי העובר שומע וקולט עוד בהיותו בבטן אימו צלילים וקולות כבר מראשית חייו).

ואם שמיעה כעובר משפיע על חייו הרי בוודאי ששמיעת דברי תורה אחרי שכבר נולד (וכאן לא יגיע שום מלאך להשכיחו..) יש לה השפעה עצומה על כל מהלך חייו.

²

 

מנהג היה בביתו של הצדיק רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל ,כשמלאו לתינוק שלושים יום כבר הלבישו עליו בגד של ארבע כנפות עם ציצית.
כשהיה בנו רבי דוד משה, תינוק רך, אירע יום אחד שבכה בכי תמרורים ללא הרף.

אמו ניסתה להרגיעו, ולשעשע אותו - אך הפעוט הוסיף לבכות .
נחרדה הרבנית: שמא חולה הילד, ויש להזעיק  רופא בדחיפות.
נכנסה לבעלה הצדיק רבי ישראל, וספרה לו כי הפעוט בוכה ללא הפוגה, והיא חוששת כי מחלה קשה תקפה אותו.
חייך רבי ישראל ואמר: "בוודאי שכחו לעטפו עם הציצית!".

אצה הרבנית אל הילד הבוכה, הסירה את מלבושיו - ואכן, צדק בעלה: משום מה שכחו להלביש היום לדוד משה הפעוט את הציצית שלו...
מיהרה איפוא ועטפה את התינוק המתיפח בציצית, וראה זה פלא מיד פסק העולל את בכיו הממושך!

²

נשתדל "לעטוף" את ילדינו באויר זך של דברי תורה וקדושה, בדיבור מנומס ועדין, בדרך ארץ שקדמה לתורה, וכך נזכה לדור ישרים יבורך.

 

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר



<< הקודםלרשימה המלאההבא >>