השבת הקרובה נקראת 'שבת מברכים החודש'. בה מכריזים על ראש החודש הקרוב.

לאחר קריאת התורה נברך את החודש החדש המתחיל ביום שלישי הבא, נתפלל במיוחד על הגאולה הקרובה: מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ וְגָאַל אוֹתָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת הוּא יִגְאַל אוֹתָנוּ בְּקָרוֹב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֹאמַר אָמֵן ובסיומו יכריז החזן: ראש חודש סיון ביום השלישי הבא עלינו לטובה".

אמנם תפילה והכרזה דומה אומרים גם בשאר חודשי השנה. בכל זאת יש משמעות מיוחדת לצירוף זה של "חֲבֵרִים כָּל יִשְׂרָאֵל – ראש חודש סיון".

♦

בראש חודש סיון הגיעו בני ישראל למדבר סיני וחנו למרגלות הר סיני, התורה מתחילה לספר על כך בלשון רבים ומיד עוברת ללשון יחיד : "וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן  שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר".

דורשים על כך חכמינו זכרונם-לברכה, שחניה זו הייתה אכן שונה משאר החניות שהיו לבני ישראל במדבר, הפעם הם היו "כאיש אחד בלב אחד". ולכן נכתבה המילה "ויחן"  בלשון יחיד.

אחדות זו הייתה הכנה לקבלת התורה. ובלשון המדרש: "התורה, כולה שלום, ולמי אני נותנה ? לאומה שהיא אוהבת שלום".

מהי הכוונה "בלב אחד" ?  האם זה מבטל כליל את המעמדות בעם ומטשטש את היחודיות והשוני שבין האחד לרעהו  ?

ניקח דוגמה ממצוות תפילין:

קיימים 2 בתים בתפילין, בכל יום מקיימים מצווה זו בקשירת בית אחד על היד ובית שני מניחים על הראש.  בתוך שני הבתים נמצאים אותם 4 פרשיות. (ארבעה קטעים מהתורה: "והיה כי יביאך", "קדש לי", "שמע ישראל", "והיה אם שמוע"). אבל הבדל מעניין ביניהם.

ה'בית' שמונח על הראש מחולק ל 4 תאים נפרדים, ארבעת הפרשיות נכתבו על קלפים נפרדים,  וכל פרשה מכניסים לתא נפרד. ואילו ב'בית' שקושרים על היד יש תא אחד. ולתוכו מכניסים 4 פרשיות הכתובים על קלף אחד ארוך.

המסר הנפלא הטמון בזה,

גם אם ב"ראש" – בדעות -  אנו שונים בתכלית זה מזה, ובסגנון הידוע 'אין דעותיהם שוות', בכל זאת כשזה יורד לתפילין של יד – שמכוון מול ה"לב" – אזי, הנפרדים נעשים לאחד, "כאיש אחד בלב אחד".

אחדות ישראל אינה מבטלת את החלוקה הקיימת בעם ישראל. הבדלי המעמדות הקיימים בעם (כגון: כהנים, לוויים וישראלים. או ראשי עדה לעומת פשוטי העם וכדו') הם מחויבי המציאות. ובדיוק כמו שקיימים הבדלים בין אברי גוף האדם, ובכל זאת הם מאוחדים בלב אחד. כך גם בעם ישראל ה'אחדות' באה להדגיש שלמרות ההבדלים הניכרים - אין בזה מניעה כלל שיהיו כולם "כאיש אחד בלב אחד".

♦

כשזכיתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד בשנים תשמ"ג-ד (1983-4), היה המשפיע החסיד הנודע הרב מענדל פוטערפס ע"ה.

בהתוועדויותיו עמנו היה מרבה לדבר ולעורר אותנו בנושא 'אהבת ישראל'.

הוא היה אומר:

ישנם שלושה סוגי 'אהבת ריעים':

הראשונה:

איך תגיב כשתשמע שחברך נכשל במעשים חמורים ביותר ? התגובה הראשונה באופן ספונטני תהי', צביטה בלב עם אנחה של 'אוי'. אך מיד לאחריה תבוא תגובה נוספת – תנסה לחפש דרך איך אפשר לעזור לו (וברור שאינך כועס עליו ח"ו או מהרהר איך הגיע לשפל כזה וכדומה).

אם הנך מרגיש כך - ברור שיש לך כלפיו "אהבת ריעים".

השנייה:

אם, חלילה,  אתה  נכשלת במשהו חמור !  וביכולתך לפנות לחברך לשתף אותו במה שעבר עליך, לגלות לו את צפונות ליבך, וברור לך שהדבר לא יגרום כלל להורדת ערכך בעיניו, להיפך, הוא ינסה לעזור ולסייע לך –

אם זה המצב  - סימן שיש לו כלפיך "אהבת ריעים".

אולם קיימת "אהבת ריעים" חסידית אמיתית מעל הכל:

כאשר אתה נמצא במצב-רוח מדוכדך. ראשך סחרחר עליך ואינך מוצא לעצמך מקום, והנך הולך ברחוב בתחושה קשה. ולפתע אתה פוגש את חברך הטוב.  והנה בבת אחת אתה שוכח לגמרי את מצבך האישי; הכל נעלם ואתה מוצא את עצמך שמח שמחה אמיתית רק בגלל אהבת החבר שאותו פגשת –

זו "אהבת ריעים" אמיתית שהחסידות מדברת עליה...

חודש טוב ומבורך

שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר