יש לי הזכות ללמוד עם יהודים רבים את ספר התניא. ברצוני לשתף אותך בתופעה מעניינת שאני חווה בכל פעם שלומדים את התחלת הספר.

ספר ה'תניא' נקרא גם 'ספר של בינונים'. בפרק הראשון מוכיח רבינו הזקן שהגדרתו האמתית של 'בינוני' הוא:  אדם טהור מכל חטא ועוון.

באחד ההוכחות הוא מסתייע מהעובדה שרבה בר נחמני, אחד מגדולי האמוראים, שהיה ידוע בצדקותו המופלאה. ובכל זאת העיד על עצמו שהוא "בינוני".

כמעט בכל פעם שלימדתי קטע זה בספר ה'תניא', התעורר אחד התלמידים ושאל: "מה ההוכחה ? ברור שרבה היה צדיק גמור. ואולי זה שבכל זאת אמר על עצמו שהוא רק 'בינוני' היה זה כתוצאה ממידת הענווה שלו ?"

♦

בפרשת השבוע אנו מוצאים עדות אלוקית מיוחדת על משה רבינו: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

האם יצא לכם לחשוב פעם, מהו ענו ? מהי באמת אותה מידת 'ענוה' שנישאת בפי כל בהערצה.

הרמב"ן באגרתו המפורסמת כותב ש"מידת הענווה היא מידה טובה מכל המידות הטובות". מה המשמעות הנכונה של מידה זו ? האם למידת הענוה יש רק ביטוי בהנהגה חיצונית, משהו מן השפה ולחוץ, או שהיא בעצם מהות פנימית ?

האם אדם שמכיר ויודע את מעלותיו הייחודיות יכול בכלל להיות עניו ?

כשנתבונן במידת  הענוה של משה רבינו, הדבר תמוה שבעתיים:

הרי משה רבינו הוציא את בני ישראל מארץ מצרים. קיבל תורה מסיני, הקב"ה לימדו תורה 40 יום ו40 לילה. בכל הזדמנות שהיה רוצה היה מדבר עם הבורא. וכו' וכו'.

אין עוד יצור אנוש שמתקרב למעלותיו. איך שייך בכלל שהענק שבענקים, משה רבינו, ירגיש באמת עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה ? וכי הוא לא היה מודע לכל מעלותיו ?

♦

מסופר על כומר אחד שחשב כי הוא "הענו מספר 1".

כומר זה היה ידוע כעניו ושפל רוח. הוא לא נתן שיכבדו אותו, והתייחס לעצמו כאחד מפשוטי העם. הענווה שלו התפרסמה מאוד ורבים העריצו אותו, בשל כך.

שמעו של הכומר העניו, הגיע גם לאזניו של הרמב"ן. היה לו ברור שלא מדובר בענווה אמתית, אלא בענווה מזויפת. והחליט לתהות על קנקנו.

כשפגש הרמב"ן את הכומר אמר לו: אני רואה שאתה העניו הכי גדול בעולם.

הכומר חייך בשביעות רצון, כאומר: אכן, אתה רואה טוב.

המשיך הרמב"ן ואמר, הענווה שלך מעוררת אצלי שאלה:  בתנ"ך כתוב "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", כלומר שמשה רבינו היה הענו הכי גדול בעולם. ועתה רואה אני שאתה ענו גדול יותר?

עיניו של הכומר ברקו. הוא נהנה מהשאלה. ואמר לרמב"ן: השאלה שלך מצוינת, גם לי מציקה אותה שאלה...

אמר לו הרמב"ן: אהה, אם לך מציקה השאלה, אז לי יש כבר את התשובה...

♦

אדם שמחזיק מעצמו כבעל מעלות גדולות, והוא נוהג בשפלות וענווה רק כלפי חוץ. אין זו ענווה אלא שקר !  

להיות "אחד בפה ואחד בלב" זה חוסר יושר, וזו מידה מגונה למדי.

לעומת זאת, אדם שמשפיל ומבזה עצמו ומתעלם באופן מוחלט ממעלותיו וכישרונותיו. גם זו אינה דרך נכונה. צריך שתהיה לאדם מודעות עצמית אמתית. כדי שיוכל לנצל באופן מושלם את הכישרונות והיכולות שהעניק לו הבורא.

מהי, אם כן, אותה מידת ענווה שזכה לה משה רבינו ?

ברור שמשה רבינו ידע והכיר היטיב את עצמו. לא היה לו ספק שהוא גבוה במעלותיו מכל אדם. אך הוא גם ידע שאת מעלותיו העצומות הוא קיבל במתנה מלמעלה, ואינם פרי עמלו.  לכן סבר שאם היה הקדוש-ברוך-הוא נותן כוחות זהים לשלו לזולתו, הרי שאותו אדם היה מגיע  לאותו מעמד כמוהו, ואף  היה מגלה את הכוחות יותר ממנו.

ולכן יכל להרגיש באמת עניו מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

גם רבה בר נחמני שאמר על עצמו שהוא 'בינוני', על אף שבוודאי היה צדיק גמור, היה זה מפני שאכן סבר באמת שהוא רק בינוני.

♦

שדכן ניסה להציע לצעיר אחד כמה הצעות – ביניהם את הבת של הבלן, או את הבת של שואב המים. הצעיר השיב בשלילה ואמר שאלו הצעות "פשוטות" מדי בשבילו.

אמר לו השדכן: תראה, אתה  גאוותן ! כדאי שתשקיע במידת הענווה...

כעבור חצי שנה פנה אליו שוב השדכן והציע את אותם הצעות.

הצעיר, מיודענו, לא הצליח להתאפק והגיב בכעס: מילא בפעם הקודמת כשלא הייתי עדיין ענו, העזת להציע לי כאלו הצעות פשוטות; אבל עכשיו, אחרי שהפכתי גם לענו, אתה לא מתבייש להציע לי כאלו הצעות?...

שבת שלום ומבורך

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר